למדורה וקדרות מקיפות אותה, מטה של תלמידי חכמים.
למדורה - שמוקפת קדירות והאש באמצע. אף כאן המפה והלחם באמצע והקערות סביב:
כיצד?
כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים.
כל שאין תחתיה כו' - דאמרינן בפסחים (דף קיב.) אוכלין תחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן: דרך לנעול מנעלין בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים בשביל הטיט:
אלא סנדלים בימות החמה - שמניחים שם עד ימות הגשמים שיצטרך להם:
ושל עם הארץ דומה לאוצר בלוס:
לאוצר בלוס - בסמ"ך כמו עיסה בלוסה במסכת שבת בפרק כלל גדול (דף עו:) עיסה מעורבת ממינין הרבה וכן אוצר בלוס (גיטין דף סז.) מינין הרבה מעורבין בתוכה ביחד וכן מיטת עם הארץ כל דבר מניחין תחת מטתן אוכלין וכלים:
ר' בנאה הוה קא מציין מערתא.
רבי בנאה - אדם גדול וחשוב היה לפיכך ניתן לו רשות ליכנס בקברי צדיקים אבל אחר לא כדאמרי' (חולין דף ז:) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן והיה נכנס במערות ומודד מדת ארכן מבפנים ואח"כ מודד מבחוץ כנגדן ועשה שם ציון סיד כדי להכיר מקום הטומאה ולא יביאו טהרות דרך כאן שלא יאהיל על הקבר:
כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא.
אשכחיה לאליעזר - דתניא במסכת דרך ארץ דשבעה צדיקים קיימין שלא מתו וקא חשיב בהדייהו אליעזר עבד אברהם:
א"ל: "מאי קא עביד אברהם?"
א"ל: "גאני בכנפה דשרה".
בכנפה - בין זרועותיה:
וקא מעיינא ליה ברישיה.
א"ל: "זיל אימא ליה בנאה קאי אבבא".
א"ל - רבי בנאה לאליעזר:
זיל אימא ליה - לאברהם:
בנאה קאי אבבא - ותן לו רשות ליכנס:
א"ל: "ליעול".
אמר ליה ליעול - דאין כאן חוצפא דאיגנינא באנפיה בכנפה דשרה:
מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא.
דמידע ידיע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא - ולא צריכנא לאיצטנועי מיניה:
עייל עיין ונפק.
ה"ג על עיין ונפיק - נכנס ר' בנאה ונסתכל מדת אורך המערה ויצא ואח"כ ציין מבחוץ:
כי מטא למערתא דאדם הראשון.
למערתא דאדם הראשון - כדדרשינן בעירובין (דף נג.) ממרא קרית ארבע א"ר יצחק קרית ארבע זוגות אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה:
יצתה בת קול ואמרה: "נסתכלת בדמות דיוקני,
בדמות דיוקני - יעקב דאמרינן בסמוך שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון:
בדיוקני עצמה אל תסתכל".
בדיוקני עצמה - דהיינו אדם הראשון דכתיב ביה (בראשית א) בצלם אלהים ברא אותו:
"הא בעינא לציוני מערתא".
הא בעינא לציוני - מבחוץ ולפיכך צריך אני למדוד תחלה מבפנים:
כמדת החיצונה כך מדת הפנימית.
כמדת החיצונה - שבה ג' אבות ואמהות כך מדת הפנימית וכמאן דדריש מכפלה שני בתים זה לפנים מזה ופלוגתא דרב ושמואל היא בכיצד מעברין (עירובין דף נג.):
ולמ"ד שני בתים זו למעלה מזו.
כמדת עליונה כך מדת התחתונה.
כך מדת התחתונה - ודי לך בציון עליונה:
א"ר בנאה: נסתכלתי בשני עקיביו, ודומים לשני גלגלי חמה.
בשני עקיביו של אדם הראשון כו' - והאי דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב הא פרכינן ליה במסכת שבת בפרק שואל (דף קנב:) ומוקמינן לה ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים:
הכל בפני שרה, כקוף בפני אדם.
שרה בפני חוה, כקוף בפני אדם.
חוה בפני אדם, כקוף בפני אדם.
אדם בפני שכינה, כקוף בפני אדם.
שופריה דרב כהנא, (מעין שופריה דרב.
שופריה דרב) מעין שופריה דרבי אבהו.
שופריה דר' אבהו, מעין שופריה דיעקב אבינו.
שופריה דר' אבהו מעין שופריה דיעקב - ובהשוכר את הפועלים פריך וליחשוב נמי ר' יוחנן ומשני הדרת פנים לא הויא ליה:
שופריה דיעקב אבינו, מעין שופריה דאדם הראשון.
ההוא אמגושא דהוה חטיט שכבי.
אמגושא - מכשף:
חטיט שכבי - חופר המתים להפשיטם בגדיהם:
כי מטא אמערתא דרב טובי בר מתנה, תפשיה בדיקניה.
אתא אביי, א"ל: "במטותא מינך, שבקיה".
אתא אביי כו' - בשביל שהיה העובד כוכבים אוהבו:
לשנה אחריתי הדר אתא, תפשיה בדיקניה.
אתא אביי: לא שבקיה, עד דאייתי מספרא וגזיא לדיקניה.
ההוא דאמר להו: "חביתא דעפרא לחד בראי, חביתא דגרמי לחד בראי, חביתא דאודרא לחד בראי".
הוא דאמר להו - מצוה מחמת מיתה היה ומחלק נכסיו לבניו על פיו:
חביתא דעפרא - אני מניח לאחד מבני ודרך חכמה אמר שלא יבינו הכל שהוא עשיר ובעל נכסים:
חביתא דגרמי - חבית מלא עצמות:
אודרא - מוכין:
לא הוו ידעי מאי קאמר להו.
אתו לקמיה דרבי בנאה.
אמר להו: "אית לכו ארעא?"
אית לכו ארעא - נשתייר לכם קרקע מאביכם דאם כן היינו חביתא דעפרא והבהמות שיש בהן עצמות זהו חביתא דגרמי:
אמרו ליה: "אין".
"אית לכו חיותא?"
"אין".
"אית לכו בסתרקי?"
בוסתרקי - כל מיני בגדים עשויין ממוכין:
"אין".
אי הכי, הכי קאמר לכו.
ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה: "אמאי לא צניעת באיסורא? הך איתתא עשרה בני אית לה, ולית לי מאבוך אלא חד".
כי שכיב אמר להו: "כל נכסי לחד ברא".
לחד ברא - לאחד מבני אותו שיבררו בית דין:
לא ידעי להי מינייהו.
אתו לקמיה דרבי בנאה.
אמר להו: "זילו חבוטו קברא דאבוכון, עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא".
חבוטו - הכו הכאות על קברו ולנסותן נתכוין שאותן שהן ממזרים הן עזי פנים וילכו לחבוט:
אזלו כולהו.
ההוא דבריה הוה, לא אזל.
אמר להו כולהו נכסי דהאי.
אמר להו כולהו נכסי דהאי - שלא רצה לחבוט על קברו של אביו שזה הוא הצנוע שבכם ומסתברא דלזה אהב יותר ויפה דן רבי בנאה דלא שייך הכא אלא שודא דדייני והיינו שודא שלא רצה לחבוט והכי נמי אמרינן גבי ההוא דאמר נכסי לטוביה כו' (כתובות דף פה:):
אזלו, אכלו קורצא בי מלכא.
אזלו - תשעה האחין:
אכלו ביה קורצא - הלשינו עליו:
אמרי: "איכא גברא חד ביהודאי דקא מפיק ממונא מאנשי בלא סהדי, ובלא מידי".
אתיוהו, חבשוהו.
אזלא דביתהו, אמרה להו: "עבדא חד הוה לי, פסקו לרישיה, ופשטו למשכיה, ואכלו בישריה, וקא מלו ביה מיא ומשקו ביה לחברייא. ולא קא יהבי לי דמי, ולא אגריה.
אזלא דביתהו - דרבי בנאה לצעוק אל בית המלך בלשון חכמה כדי שלא יבינו הם אלא על ידי בעלה:
ואכלו בישריה - של עבד:
וקמלו ביה מיא - שואבים בו מים בעורו ומשקו ביה בעורו לחברייא לבני הישיבה:
לא ידעי מאי קא אמרה להו.
אמרי: "ניתו לחכימא דיהודאי, ולימא".
קריוהו לר' בנאה.
אמר להו: זרנוקא אמרה לכו.
זרנוקא - נוד של עור וכך אמרה תייש הוה לי וגזלוהו ממני ושחטוהו ואכלו את הבשר ומן העור עשו חמת ושואבין בו מים ושותין בו:
אמרי: הואיל וחכים כולי האי, ליתיב אבבא ונידון דינא.
חזא דהוה כתיב באבולא: "כל דיין דמתקרי לדין, לא שמיה דיין".
באבולא - על דלתות השער היה כתוב כדי שילמדו משם בני אדם:
כל דיין - המיוחד לדון דיני העיר וזימנין דמיתקרי לדינא שתובעין אותו לדין על ממון שתובעין ממנו:
לא שמיה דיין - ופסול לדון דכיון דאוהב בצע הוא יקבל שוחד:
אמר להו: "אלא מעתה אתא איניש מעלמא