זיל האידנא, ותא למחר.
זיל האידנא - שהיה רוצה לקשט עצמו תחלה כדלקמן:
בליליא שדר, קצייה לההוא דידיה.
למחר אתא לקמיה.
א"ל: "זיל קוץ".
א"ל: "הא מר נמי אית ליה?"
א"ל: זיל חזי. אי קוץ דידי, קוץ דידך. אי לא קוץ דידי, לא תקוץ את".
אי קוץ דידי - אם שלי קצוץ כבר:
מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר?
מעיקרא סבר ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטוליה.
כיון דחזא דקא מעכבי, שדר קצייה.
כיון דחזא דמעכבי - הבין שבשביל כבודו שותקין על שלו:
ולימא ליה: "זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי?"
ולימא ליה זיל קוץ כו' - ואמאי א"ל זיל האידנא כו':
משום דריש לקיש.
דאמר: (צפניה ב, א) "התקוששו וקושו".
התקוששו - הסר קש מבין עיניך תחלה כמו לקושש קש (שמות ה) כלומר קשוט עצמך:
קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים:
אבל אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא:
איבעיא להו: כנס ולא הוציא מהו: שיחזור ויוציא?
איבעיא להו כנס - לתוך שלו ולא הוציא עכשיו זיזין מהו שיחזור ויוציא לאחר זמן מי אמרינן דויתרה לבני רה"ר ואבד כחו או לא:
ר' יוחנן אמר: כנס מוציא.
וריש לקיש אמר: כנס אינו מוציא.
וריש לקיש אמר כנס אינו מוציא - קס"ד לא יוציא עוד זיזין דאבד כחו:
א"ל רבי יעקב לר' ירמיה בר תחליפא: אסברה לך.
להוציא כ"ע לא פליגי, דמוציא.
כי פליגי להחזיר כתלים למקומן. ואיפכא איתמר.
ואיפכא איתמר - דמוקמינן לרבי יוחנן כר"י דהלכתא כוותיה וקי"ל כרב יהודה בהך:
ר' יוחנן אמר: אינו מחזיר.
וריש לקיש אמר: מחזיר.
ר' יוחנן אמר אינו מחזיר. משום דרב יהודה.
דאמר רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים, אסור לקלקלו.
מצר - שבין שתי שדות שהחזיקו בו והכא נמי הרי החזיקו בהך כניסה:
וריש לקיש אמר: מחזיר.
הני מילי היכא דליכא רווחא, הכא הא איכא רווחא:
איכא רווחא - כשיחזיר כתלים למקומן אכתי איכא כל רוחב רה"ר וסתם רה"ר מרווח הוא:
לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה:
אמר רב הונא: נפלה, חוזר ובונה אותה.
ה"ג אמר רב הונא נפלה כו' - אי נמי ואם נפלה ולא גרס שאם נפלה:
חוזר ובונה אותה - להוציא זיזין כבתחלה:
מיתיבי: אין מסיידין, ואין מכיירין, ואין מפייחין, בזמן הזה.
אין מסיידין - בית משום אבל בית המקדש:
ואין מכיירין - צורות שצר בסיד וי"מ דהיינו נמי סיוד אלא שהכיור לבן יותר:
מפייחין - צורות של מיני צבעונים:
לקח חצר מסוידת, מכוירת, מפויחת - הרי זו בחזקתה.
נפלה - אינו חוזר ובונה אותה?
נפלה אינו חוזר כו' - אלמא כל בנין שאינו רשאי לעשות בתחלה אם היה לו ונפל אינו חוזר ובונה וגבי הוצאת זיזין לרה"ר נמי כיון דאי אפשר להוציא בתחלה אם נפל אינו חוזר ומוציא:
איסורא שאני.
איסורא שאני - מהיזיקא:
ת"ר: לא יסוד אדם את ביתו בסיד.
ואם עירב בו חול או תבן – מותר.
חול או תבן - מכהה לבנונו:
ר"י אומר: עירב בו חול - הרי זה טרכסיד, ואסור.
טרכסיד - בנין חזק וטוב ואף על פי שמשחיר קצת אסור:
תבן – מותר.
ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל, שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
נטפל להן ר' יהושע. אמר להן: "בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר? ואין אתם שותין יין?"
אמרו לו: "נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל?!
נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?!"
אמר להם: "א"כ לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות?"
"אפשר בפירות".
אפשר בפירות - ויפה אמרת, ונפרוש גם מן הלחם:
"פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים?"
"אפשר בפירות אחרים".
בפירות אחרים - שאין מביאים ביכורים אלא מז' המינין:
"מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים?"
שתקו.
אמר להן: בני בואו ואומר לכם:
שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה.
שכבר נגזרה גזירה - חורבן, ונתחייבנו להתאבל. דכתיב: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו סו):
ולהתאבל יותר מדאי - אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה.
דכתיב: (מלאכי ג, ט) "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים, הגוי כולו".
במארה אתם נארים - קבלתם עליכם בגזירת ארור להביא המעשר אל בית האוצר. כדכתיב במלאכי: :הביאו את כל המעשר וגו'", ואעפ"כ "ואותי אתם קובעים", אתם גוזלים את המעשר ואת התרומה. כדכתיב התם: "ואמרתם במה קבענוך, המעשר והתרומה":
הגוי כולו - כלומר וכל הקהל כולו קיבלו את הגזירה. ומסתמא אם לא היו כולן יכולין לעמוד בה לא היו מסכימין. ורובן ככולן. אלמא לא חשיבא גזירה אא"כ רובן יכולין לעמוד בה:
אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט.
אלא כך אמרו חכמים כו' - מסקנא דמילתיה דרבי יהושע היא:
וכמה?
אמר רב יוסף: אמה על אמה".
אמר רב חסדא כנגד הפתח:
עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט.
מאי היא?
אמר רב פפא: כסא דהרסנא.
כסא דהרסנא - קערה של מאכל דגים מטוגנין בשמנן בסולת:
עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט.
מאי היא?
אמר רב: בת צדעא.
בת צידעא - טנפ"ל שרגילות לסוד שם ולהשיר שערן:
שנאמר:" (תהלים קלז, ה) "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'".
שנאמר אם אשכחך וגו' - אכולהו קאי:
מאי, "על ראש שמחתי"?
אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים.
אפר מקלה - אפר הכירה השרופה באש קרוי כן ומשום דאיכא אפר פרה נמי הוצרך לפרש כן:
א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה?
במקום תפילין.
שנאמר: (ישעיהו סא, ג) "לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר".
פאר תחת אפר - מכלל שהיו רגילין ליתן אפר במקום פאר דהיינו תפילין כדכתיב פארך חבוש עליך (יחזקאל כד):
וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.
שנאמר: (ישעיהו סו, י) "שמחו את ירושלים וגו'".
תניא: אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו, שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה.
ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות.
ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן.
לשבוע הבן - מילה שהיא לסוף ז':
ואמרי לה לישוע הבן.
ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו - בענין טוב, ולא ע"י עובדי כוכבים, ומצות לא יבטלו עוד:
אלא הנח להם לישראל. מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:
אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין - במה שלוקחין נשים שאינם סבורים שיש איסור בדבר:
ואל יהיו מזידין - דמשום דלא יוכלו לעמוד בה יבטלוה ונמצאו מזידין הלכך לא גזרינן:
הדרן עלך חזקת הבתים