אלא למאן דאמר לבאי הארץ, מאי "לרב תרבו נחלתו"?
אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה מאי לרב תרבה נחלתו וגו' קשיא - ולא גרסינן" "מאי בין לרב למעט?" דמההוא לא מצי לאקשויי מידי. דהא איצטריך למדרש מיניה דא"י לשבטים איתפלג. שלקחו כל השבטים זה כזה ע"פ הגורל. שבט המועט כמרובה. דהכי משמע: על פי הגורל תחלק נחלתו, בין שהוא רב בין שהוא מעט. אותו השבט מה שיזכהו הגורל - יקח. לקמן בפירקין (דף קכב.) ועוד דרשינן מיניה דבכספים נתחלקה הארץ. אבל מלרב תרבה נחלתו מקשה. דמשמע למי שהיה רב ביציאת מצרים. כדכתיב בתריה: "לשמות מטות אבותם ינחלו". אע"פ שעכשיו נתמעט בכניסתן לארץ, תרבה נחלתו. ולאותו שהיה מעט ביציאת מצרים, תמעיט גם עתה נחלתו, אע"פ שנתרבה. והכי קתני לה בספרי בהדיא: ""לרב תרבה נחלתו וגו'", הרי שיצאו עמו י' בנים ממצרים, ובכניסתן לא נמצאו אלא ה', קורא אני עליו "לרב תרבה נחלתו". הרי שיצאו עמו ה' בנים ממצרים, ובכניסתן נמצאו עשרה, קורא אני עליו: "ולמעט תמעיט נחלתו"". דסלקא דעתך אמינא ניזול בתר השתא קא משמע לן:
קשיא.
קשיא - לדידן קשיא. דלא ידעינן לתרוצי קרא אליבא דההוא תנא. דהא ליכא למימר: "לרב תרבה", אותו שהוא רב עכשיו תרבה נחלתו. "ולמעט" שהוא מועט עכשיו תמעיט נחלתו? דסברא הוא, כדכתיב לעיל: "לאלה תחלק הארץ", ולא צריך קרא. וגם אין לשון: "תרבה", "ותמעיט", משמע אלא כשזה נוטל הרבה, וזה מעט. שחלק איש זה מרובה וחלק חבירו מועט. אבל כשכל החלקים שוים, אין זה תרבה ותמעיט. אלא הכי הו"ל למימר, חלק כחלק ינחלו. ובחזרה נמי ליכא לאוקומיה? דמ"לשמות מטות אבותם" שמעינן לה שפיר אליביה דהאי תנא. ועוד: "תרבה ותמעיט" משמע נטילה ראשונה. שנוטל כל אחד חלקו קודם שיחזירו לאבותיהם, כדכתיב בסיפיה דקרא: "איש לפי פקודיו יותן נחלתו":
ואמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים, היינו דקא צווחן בנות צלפחד.
היינו דקא צווחן בנות צלפחד - למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, שזכה בארץ ישראל, כי אין לו בן. שאילו היה לו בן היה נוטל הבן חלקו של אבינו שהיה מיוצאי מצרים, ועתה בשביל שאין לו בן, למה לא נירש את חלקו:
אלא למ"ד לבאי הארץ, אמאי צווחן? הא ליתיה דלשקול?
לא הוה - לצלפחד נחלה בארץ ישראל דלישקול, לא הוא ולא יוצאי יריכו בזכותו? שהרי לבאי הארץ ניתנה. ואפילו אם היה לו בן לא היה נוטל כלום בשביל אביו. ואפילו בשביל עצמו אם הוא פחות מכ'. ומאי האי דקא צווחן בשביל שאין לו בן?:
אלא לחזרה, וליטול בנכסי חפר.
אלא לחזרה וליטול בנכסי חפר - דמאן דאית ליה לבאי הארץ, אית ליה חזרה. שמחזירין לאבותיהן כל מה שנטלו וחוזרין ויורשין מאבותיהן כמשפט. והכי אמרי: "למה יגרע שם אבינו צלפחד מתוך משפחתו שהיה לו לזכות עם אחיו בנכסי חפר זקננו, אילו היה לו בן. כשיטלו בני חפר שהם אחי אבינו נחלה בא"י יחזירו אותה לחפר אביהן, ויוריש אותה לכל בניו, ויטול אבינו שהוא בכור ב' חלקים. או הוא או בנו שקם תחתיו. כדכתיב: "ואם אין לו", עיין עליו. והשתא שאין בן למה לא נקום תחת אבינו לירש נחלתו הבאה לו מחפר אביו ע"י חזרה שהחזירוה בניו או בני בניו שהיו מבאי הארץ שהרי בן הבן יורשת עם האחין. ולקמן נמי אמרינן דרשניות היו, והיו יודעות שבת הבן תירש עם האחין. שלמדו מפרשת יבמין כדלקמן (דף קיט:):
בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים, היינו דקא צווחן בני יוסף דכתיב (יהושע יז, יד) "וידברו בני יוסף".
היינו דקא צווחי בני יוסף - שהיו עכשיו מרובין, וגברו יותר משאר שבטים, והן לא נטלו אלא לחשבון של יוצאי מצרים, והיתה נחלת כל אחד מועטת מחלק כל איש ואיש מישראל:
אלא למאן דאמר לבאי הארץ, מאי קא צווחי? כולהו שקול?
כולהו שקול - בשוה. ומיהו לקמן אמרינן דארץ ישראל לשבטים איתפלג, ובדין צווחו בני יוסף. שלא נטלו אלא כאחד מן השבטים, אף על פי שאין גדול בכל השבטים כשבט שלהן? אלא משום דמבעיא ליה לקמן לא בעי לתרוצי הכי:
משום טפלים דהוו נפישי להו.
משום טפלים - יתומים שלא היו בני עשרים בכניסתם לארץ, וגם לא היה להם אב הנכנס לארץ שינחילם חלקו כשימות, וגם לא היה להם שום מוריש שיצא ממצרים שיירשו ממנו על ידי חזרה:
אמר אביי: שמע מינה, לא הוה חד דלא שקיל.
שמע מינה - מצווחת בני יוסף ובנות צלפחד דלא הוה חד בכל השבטים דלא שקיל או הוא או אביו. ואף על גב דהוה מצי מתרמי. דאליבא דמאן דאמר ליוצאי מצרים, כל אותן שיצאו פחות מבן עשרים בלא אב לא נטלו חלק בארץ, שהרי לא הן ולא אביהן היו מיוצאי מצרים, דטפלין שיצאו לא נתחלקה להם. ואפילו הכי לא איתרמי שלא יצא יתום ממצרים פחות מבן עשרים. ואם יצא, אם כן מת אחד מקרוביו במדבר שהיו מיוצאי מצרים להורישו חלקו, דומיא דבנות צלפחד שלא היו ראוין ליטול חלק בארץ. כדתניא בסיפרי: "איש לפי פקודיו, להוציא את הנשים דדמו לטפלים", ואפילו הכי ירשו חלק אביהן. ולמאן דאמר לבאי הארץ נמי, כל הנכנסין לארץ פחות מבן עשרים לא נטלו חלק בארץ אלא על ידי חזרה, וכגון שהיו מורישיו מיוצאי מצרים, ואם לאו לא יטול. ואפילו הכי לא הוה חד דלא שקיל? דלא איתרמי מילתא דכל אותן שנכנסו לארץ בני עשרים נטלו חלקם, והטפלים יתומין הפחותים מבן עשרים, נטלו כולן על ידי חזרה, כבנות צלפחד. ואותן שהיה להם אב ואם ולא היו יכולין ליטול בחזרה, לא מאבי אביהן ולא מאבי אמותיהן, שהרי אביו ואמו קודמין, הרי אביהן נוטל חלק בארץ משום באי הארץ, וכמאן דשקיל איהו דמי, ואין לו לצעוק:
דאי סלקא דעתך הוה חד דלא שקיל, איבעי ליה למצווח.
איבעי ליה למצווח - כבנות צלפחד ובני יוסף, וגם הנביא היה לו לכתוב, כדכתיב בבנות צלפחד ובני יוסף:
וכי תימא דצווח ואהני, כתביה קרא.
דצווח ואהני - כגון בנות צלפחד:
דצווח ולא אהני, לא כתביה קרא?
הא בני יוסף דצווחי ולא אהני, וכתבינהו קרא?
דצווח ולא אהני - שלא יכול לגזול שאר שבטים וליתן להם. ומה שהשיבם: "עלה לך היערה וגו'", לדרשה איצטריך כדלקמן, ולא כפשטיה שנתן להם יערות להרחיב נחלתן. שאם מנחלת שבט אחר -הן אין הרשות בידו. ואם של מטה בני יוסף היו - הרשות בידם לכרות היער ולגרשם. ועדיין לא נתנה להם יהושע כלום:
התם עצה טובה קא משמע לן. דאיבעי ליה לאיניש לאיזדהורי מעינא בישא.
ומשני התם עצה טובה קא משמע לן - בשביל שלמדין אנו ממה שהשיב להם יהושע דמיבעי ליה לאיניש להטמין עצמו לאזדהורי מעינא בישא להכי כתביה קרא לצווחת בני יוסף:
והיינו דקאמר להו יהושע דכתיב: (יהושע יז, טו) "ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה, עלה לך היערה".
ויאמר להם יהושע - להוסיף נחלה אי אפשר אך עצה טובה אני נותן לכם שאם עם רב אתה עלה לך היערה וגו' ובראת כרות היער ותבנה לך שם בית מושב כדכתיב וברא אותהן בחרבותם (יחזקאל כג)
אמר להו: "לכו והחבאו עצמכם ביערים, שלא תשלוט בכם עין רע".