הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו - גובה מנכסים בני חורין.
הוציא עליו - מלוה:
כתב ידו - של לוה שהוא חייב לו ממון ואין כאן עדות אחרת:
גובה מנכסים בני חורין - דלא גובה ממשועבדים אלא מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי ליה לקלא ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר ויניחו בני חרי למוכר לגבות מהם:
ערב היוצא לאחר חיתום שטרות - גובה מנכסים בני חורין.
ערב היוצא כו' - שכתב בתוך השטר אחר חתימת העדים אני פלוני בן פלוני ערב:
גובה מנכסים בני חורין - מן הערב בערבות שבעל פה דמלוה ע"פ היא כיון דלא חתימי עדים על הערבות וה"ה לערב בלא שטר אחר מתן מעות:
מעשה ובא לפני ר' ישמעאל, ואמר: גובה מנכסים בני חורין.
אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין.
אמר ליה בן ננס אינו גובה - דכל ערב שלאחר מתן מעות לא הוי ערב שלא על אמונתו והבטחתו של ערב זה הלוהו:
אמר לו: למה?
אמר לו: הרי החונק את אחד בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו, [ואני אתן לך] - פטור, שלא על אמונתו הלוהו.
אלא איזה הוא ערב שהוא חייב, הלוהו ואני נותן לך - חייב, שכן על אמונתו הלוהו.
ואמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע.
והרוצה שיעסוק בדיני ממונות, ישמש את שמעון בן ננס:
גמ'
אמר עולא: דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ, גובה מנכסים משועבדים.
מאי טעמא?
שעבודא דאורייתא.
שעבודא דאורייתא - יוציא אליך העבוט (דברים כד) וה"ה למקרקעי:
ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין?
משום פסידא דלקוחות.
אי הכי, מלוה בשטר נמי?
התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו.
ורבה אמר: דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.
מ"ט?
שעבודא לאו דאורייתא
לאו דאורייתא - וקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו בב"מ (דף קיד:):
ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים?
כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.
אי הכי, מלוה על פה נמי?
התם לית ליה קלא.
משום פסידא דלקוחות - שלא יוכלו להזהר בדבר שאין ידוע לעולם:
ומי אמר רבה הכי?
והא אמר רבה: גבו קרקע - יש לו. גבו מעות - אין לו?
ומי אמר רבה - שעבודא לאו דאורייתא והא אמרינן בפ' יש נוחלין (לעיל דף קכד:) שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ואמר רבה עלה גבו קרקע בחובת אביהם יש לו דכמאן דמשעבד בחיי אבוהון דמי וקרינא ביה בכל אשר ימצא לו אלמא שעבודא דאורייתא:
וכי תימא איפוך דרבה לעולא, ודעולא לרבה?
איפוך גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו - דמעות הלוהו ומעות משלם ודמי טפי לאשר ימצא לו:
והא אמר עולא: דבר תורה בעל חוב דיניה בזבורית?
בע"ח דיניה בזיבורית - ונפקא ליה בפ"ק דב"ק (דף ח.) מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים אלמא שעבודא דזיבורית דאורייתא:
(אלא) רבה טעמא דבני מערבא קאמר וליה לא סבירא ליה.
ומשני לטעמייהו דבני מערבא קאמר - דאמר התם נוטל פי שנים במלוה במקרקעי אמור ולא במעות ומיהו לדידיה סבירא ליה דבכור אינו נוטל פי שנים ולא שנא גבו קרקע ולא שנא גבו מעות דשעבודא לאו דאורייתא:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות.
מ"ט?
שעבודא לאו דאורייתא.
ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: מלוה על פה גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות.
מ"ט?
שעבודא דאורייתא.
מיתיבי: החופר בור ברשות הרבים, ונפל עליו שור והרגו - פטור.
ולא עוד, אלא שאם מת השור, יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו.
יורשי בעל הבור חייבין לשלם - אלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשים וקשיא לרב ושמואל:
אמר ר' אלעא אמר רב: בשעמד בדין.
כשעמד בדין - דמעשה ב"ד כמלוה בשטר דמי:
והא "הרגו" קתני?
אמר רב אדא בר אהבה: שעשאו טרפה.
שעשאו - השור טריפה ועמד בדין קודם שיצתה נשמתו:
והא אר"נ: תני תנא: "מת, וקברו"?
וקברו - השור דחפו וקברו בתוך קרקעית הבור:
התם דיתבי דייני אפומא דבירא וחייבוהו
אפומא דבירא - לפני מותו: