עמך", עמך ואת בהדייהו.
ורבי יהודה?
"עמך" משום שכינה.
עמך משום שכינה - עמך יעמדו מחוץ לאהל ולא יבאו לאהל משום שכינה לשון אחר משום שכינה שתשרה שכינה עליהם הוצרכו להיות משה עמהן כדכתיב (במדבר יא) ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו':
ורבנן?
אמר קרא: (במדבר יא, יז) "ונשאו אתך במשא העם", אתך ואת בהדייהו.
ורבי יהודה?
א"אתך", בדומין לך.
בדומין לך - מיוחסין ומנוקין ממום:
ורבנן?
(שמות יח, כב) מ"והקל מעליך ונשאו אתך" נפקא.
ורבנן - נפקא להו בדומין לך מונשאו אתך דסנהדראות קטנות שנאמרו ביתרו וילפא גדולה מקטנה:
וילפא סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה.
ת"ר: (במדבר יא, כו) "וישארו שני אנשים במחנה".
יש אומרים: בקלפי נשתיירו.
שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל",
אמר משה: "כיצד אעשה?"
אברור ששה מכל שבט ושבט - נמצאו שנים יתירים.
אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט - נמצאו עשרה חסרים.
אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה - הריני מטיל קנאה בין השבטים.
מה עשה?
בירר ששה ששה, והביא שבעים ושנים פיתקין.
על שבעים כתב: "זקן", ושנים הניח חלק.
ושנים חלק - לא נכתב עליהן זקן:
בללן, ונתנן בקלפי.
אמר להם: "בואו וטלו פיתקיכם".
כל מי שעלה בידו זקן, אמר: "כבר קידשך שמים".
מי שעלה בידו חלק, אמר: "המקום לא חפץ בך", אני מה אעשה לך?
מי שעלה בידו חלק כו' - ושנים מאותן שבעים שהלכו ליטול עלה בידו חלק ונשתיירו שני פתקין שהיו כתובין בקלפי שהיו של אלדד ומידד שלא הלכו ליטול שנתייראו שלא יעלה בידן חלק:
כיוצא בדבר אתה אומר: (במדבר ג, מז) "ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת".
אמר משה: "כיצד אעשה להן לישראל?"
אם אומר לו: "תן לי פדיונך, וצא".
יאמר לי: "כבר פדאני בן לוי".
מה עשה?
הביא עשרים ושנים אלפים פיתקין, וכתב עליהן: "בן לוי", ועל שלשה ושבעים ומאתים כתב עליהן: "חמשה שקלים".
בללן ונתנן בקלפי.
אמר להן: "טלו פיתקיכם".
אמר להן - לכל הבכורות באו טלו פיתקיכן:
מי שעלה בידו: "בן לוי", אמר לו: כבר פדאך בן לוי.
מי שעלה בידו: "חמשת שקלים", אמר לו: "תן פדיונך, וצא".
רבי שמעון אומר: במחנה נשתיירו.
בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "אספה לי שבעים איש".
אמרו אלדד ומידד: "אין אנו ראויין לאותה גדולה".
אמר הקב"ה: "הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם".
ומה גדולה הוסיף להם?
שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו.
שכל הנביאים כולן - אותן שבעים זקנים נתנבאו אותה שעה ראשונה לבדה כנוח עליהם הרוח סביבות האהל ופסקו:
ומה נבואה נתנבאו?
אמרו: "משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ".
אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: על עסקי שליו הן מתנבאים. "עלי שליו, עלי שליו".
על עסקי שליו - צורך שעה היתה:
רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין.
שנאמר: (יחזקאל לח, ג) "כה אמר ה' אלהים, האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים, ביד עבדי נביאי ישראל, הנבאים בימים ההם, שנים להביא אותך עליהם וגו'".
אל תיקרי: "שנים", אלא "שנים".
אל תקרי שנים - אלא שנים:
ואיזו הן שנים נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת?
הוי אומר: אלדד ומידד.
אמר מר: "כל הנביאים כולן נתנבאו ופסקו, והן נתנבאו ולא פסקו". מנא לן דפסקו?
אילימא מדכתיב: (במדבר יא, כה) "ויתנבאו ולא יספו"?
אילימא דכתיב בהו - בשאר זקנים ולא יספו ומפרשת ליה ולא יוסיפו:
אלא מעתה: (דברים ה, יח) "קול גדול ולא יסף", ה"נ דלא אוסיף הוא?!
אלא מעתה קול גדול ולא יסף - דשכינה הכי נמי דלא אוסיף אלא על כרחיך דלא פסק הוא קול שכינה אינו פסק:
אלא דלא פסק הוא?
אלא הכא כתיב: "ויתנבאו", התם כתיב: (במדבר יא, כז) "מתנבאים", עדיין מתנבאים והולכים.
בשלמא למ"ד "משה מת", היינו דכתיב: (במדבר יא, כח) "אדוני משה כלאם".
אלא למ"ד: "הנך תרתי", מאי: "אדני משה כלאם" ?
דלאו אורח ארעא, דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה לפני רבו.
בשלמא למ"ד הנך תרתי, היינו דכתיב: "מי יתן".
אלא למ"ד: משה מת, מינח הוה ניחא ליה?
לא סיימוה קמיה.
מאי: "כלאם"?
א"ל: "הטל עליהן צרכי ציבור, והן כלין מאיליהן":
מניין להביא עוד שלשה:
סוף סוף לרעה ע"פ שנים לא משכחת לה?
אי אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין - אכתי חד הוא?
אי עשרה מזכין ושלשה עשר מחייבין - תלתא הוו?
א"ר אבהו: באי אתה מוצא אלא במוסיפין, ודברי הכל, ובסנהדרי גדולה, ואליבא דרבי יהודה דאמר: שבעים.
אלא במוסיפין ודברי הכל - דתנן בהיו בודקין (לקמן דף מ.) אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שנים דהשתא הוה ליה בית דין שקול דאינו יודע כמאן דליתיה הוא ופשו להו כ"ד משכחת ליה על פי שנים י"א מזכין וי"ג מחייבין:
ובסנהדרי גדולה - לר' יהודה זוגות נינהו:
וא"ר אבהו: גבמוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחילה.
במוסיפין - עושין ב"ד שקול כדפרישית:
פשיטא?
פשיטא - דהכי בהדיא תנן (שם) וכמה מוסיפין שנים שנים וכיון דחד אמר אינו יודע הוו להו ב"ד שקול:
מהו דתימא: האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי. ואי אמר מילתא - שמעינן ליה.
קמ"ל, דדהאי דקאמר: "איני יודע" כמאן דליתיה דמי. ואי אמר טעמא - לא שמעינן ליה.
ואי אמר טעמא - מראה פנים לחובה ומראה פנים לזכות ומשום הכי מספקא ליה:
אמר רב כהנא: הסנהדרי שראו כולן לחובה - פוטרין אותו.
מ"ט?
כיון דגמירי, הלנת דין למעבד ליה זכותא, והני תו לא חזו ליה.
כיון דגמירי - דבעי הלנת דין בפרק היו בודקין (שם) שאם לא מצאו לו זכות יום ראשון מלינין אותו למחרת שמא ימצאו להם טעמי זכות:
א"ר יוחנן ואין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה,
בעלי קומה ומראה - שתהא אימתן מוטלת על הבריות:
ובעלי זקנה, ובעלי כשפים,
ובעלי כשפים - להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם להנצל מידי ב"ד ולגלות על המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהן כגון (גירסת הצנזורה: המצרים)[ישו הנוצרי]:
ויודעים בע' לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן.
מפי המתורגמן - כשבאין עדי לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד מליצים ביניהם דהוה ליה עד מפי עד:
אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין, אלא מי שיודע לטהר את השרץ מה"ת.
אמר רב: אני אדון, ואטהרנו.