מאתים ושבעים ושבעה.

מאתים ושבעים ושבעה - מאתים ושלשים כרבי נחמיה ועוד מ"ז שאם יתחלקו ב"ד י"א מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו מאלו מ"ז עד שבעים כדאמרי' בהיו  בודקין (לקמן דף מ.) שמוסיפין שנים על הכ"ג אם יזכוהו שניהם הרי י"ג מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי ואם יחייבוהו חייב דאיכא הטייה לרעה על פי שנים ואם יחלקו צריך עוד להוסיף שנים וכן לעולם עד שיהיו שבעים לרבי יהודה ושבעים ואחד לרבנן:

והתניא: רבי אומר: מאתים שבעים ושמנה?

לא קשיא.

הא רבי יהודה, הא רבנן.

תנו רבנן: (שמות יח, כא) "ושמת עליהם, שרי אלפים, שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות".

"שרי אלפים" - שש מאות.

"שרי מאות" - ששת אלפים.

"שרי חמשים" - שנים עשר אלף.

"שרי עשרות" - ששת ריבוא^[1].

נמצאו דייני ישראל, שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות:

שרי אלפים שש מאות - היו שהרי שש מאות אלף רגלי:

הדרן עלך דיני ממנות

מתני' 

כהן גדול - ^אדן, ודנין אותו.

מעיד, ומעידין אותו.

^בחולץ, וחולצין לאשתו.

ומייבמין את אשתו.

אבל הוא אינו מייבם, מפני שהוא אסור באלמנה. 

^גמת לו מת - אינו יוצא אחר המטה.

כהן גדול אינו יוצא אחר המטה - דילמא אתא למינגע והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה והאי קרא  בכה"ג אונן כתיב דכתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא:

אלא הן נכסין, והוא נגלה. הן נגלין, והוא נכסה.

הן נכסין והוא נגלה - כשהן יוצאין ממבוי זה ונכנסין למבוי אחר ונכסין ממבוי הראשון שאינו רואה אותן הוא נגלה ונכנס למבוי הראשון והן נכסין ממבוי השני והוא נגלה ונכנס לתוכו:

ויוצא עמהן עד פתח שער העיר. דברי ר"מ.

רבי יהודה אומר: ^דאינו יוצא מן המקדש.

משום שנאמר: (ויקרא כא, יב) "ומן המקדש לא יצא".

רבי יהודה - דריש מן המקדש דווקא: 

^הוכשהוא מנחם אחרים - דרך כל העם עוברין בזה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם.

וכשהוא מנחם - בשורה כשחוזרין מקבור את המת שאין שלו דרך כל העם עוברין זה אחר זה ומנחמין את האבל שעומד במעמדו: 

והממונה - סגן הכהנים ממצעו לכהן גדול בינו לבין העם שהממונה בימינו וכל העם בשמאלו והוא באמצע:

^ווכשהוא מתנחם מאחרים - כל העם אומרים לו: "אנו כפרתך".

אנו כפרתך - בנו תתכפר אתה ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך:

והוא אומר להן: "תתברכו מן השמים". 

^זוכשמברין אותו - כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הספסל.

וכשמברין אותו - כדקיימא לן (במו"ק דף כז:) אבל סעודה ראשונה אסור לאכול משלו:

^חהמלך - לא דן, ולא דנין אותו.

לא מעיד, ולא מעידין אותו. 

^טלא חולץ, ולא חולצין לאשתו.

לא מייבם, ולא מייבמין לאשתו.

רבי יהודה אומר: אם רצה לחלוץ או לייבם - זכור לטוב.

אמרו לו: ^יאין שומעין לו. 

^כואין נושאין אלמנתו.

ר' יהודה אומר: נושא המלך אלמנתו של מלך.

שכן מצינו בדוד, שנשא אלמנתו של שאול.

שנאמר: (שמואל ב יב, ח) "ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך":

גמ' 

"כהן גדול דן", פשיטא?

"דנין אותו" איצטריכא ליה.

דנין אותו איצטריכא ליה - סלקא דעתך אמינא לא ליזלזל למיתי קמי בי דינא:

הא נמי פשיטא? אי לא דיינינן ליה, איהו היכי דיין?

והכתיב: (צפניה ב, א) "התקוששו וקושו".

ואמר ר"ל: קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים?

אלא איידי דקא בעי למיתני: "מלך, לא דן ולא דנין אותו"' תנא נמי כה"ג: "דן ודנין".

ואי בעית אימא: הא קמ"ל, כדתניא: כהן גדול שהרג את הנפש במזיד - נהרג. בשוגג - גולה.

ועובר על עשה ועל לא תעשה,

ועובר על עשה - לקמן פריך לא סגי דלא עבר:

והרי הוא כהדיוט לכל דבריו.

והרי הוא כהדיוט - לקמיה מיתוקמא שפיר:

"במזיד - נהרג" פשיטא?

"בשוגג גולה" איצטריכא ליה.

הא נמי פשיטא?

איצטריך.

ס"ד אמינא: הואיל וכתיב: (במדבר לה, כה) "וישב בה עד מות הכהן הגדול", אימא  כל דאית ליה תקנתא בחזרה - ליגלי. דלית ליה תקנתא בחזרה - לא ליגלי.

דתנן: