בעדים פסולין, ודיינין כשרין.
בעדים פסולים ודיינין כשרין - בעל דין פוסל הדיינין והעדים ונמצאו דבריו אמת על העדים ומשום הכי מהימנינן ליה אפי' לגבי דיינין:
מיגו דפסלי עדים, פסלי נמי דייני.
סיפא בדיינין פסולין, ועדים כשרין.
סיפא - שנמצאו דבריו אמת על הדיינין שפסולין הם ומשום הכי מהימנינן להו אעדים אליבא דר"מ ורבנן לית להו מיגו:
דמיגו דפסלי דיינין, פסלי נמי עדים.
מתקיף לה רבא: בשלמא מיגו דפסלי עדים פסלי נמי דייני, איכא בי דינא אחרינא.
איכא בי דינא אחרינא - ואינו נוגע בעדות:
אלא מיגו דפסלי דייני פסלי נמי עדים, והא עדים תו ליכא?
לא צריכא. דאיכא כת אחרת.
הא ליכא כת אחרת מאי?
הכי נמי דלא מצי פסלי?
היינו דרב דימי?
איכא בינייהו מיגו.
דמר סבר - אמרינן מיגו.
רבין סבר - אמרינן מיגו בעלמא כדקיימא הכא טעמא משום מיגו הוא ואי לאו הכי הוא לא הוה פסיל רבי מאיר ולרב דימי לא אמרי' מיגו בעלמא:
ומר סבר - לא אמרינן מיגו.
גופא: אמר ר"ל: פה קדוש יאמר דבר זה? תני: "עדו".
איני?
והאמר עולא: הרואה את ר"ל בבית המדרש, כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה.
וטוחנן זה בזה - מטיח ומקיש זה בזה אלמא חריפא טובא הוה מקרי ליה לר' מאיר דרך ענוה פה קדוש:
אמר רבינא: והלא כל הרואה ר"מ בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה?
אמר רבינא - ומאי תמהא והלא ר' מאיר עוקר הרי הרים הוא כלומר אלים וגבר טפי טובא:
הכי קאמר: בא וראה כמה מחבבין זה את זה.
בא וראה כמה - כלומר לא אתמוהי קא מתמהי אלא הכי קאמר בא וראה כמה בני ארץ ישראל מחבבין זה את זה דהא ריש לקיש חריף וחכים טובא הוה וקרי ליה לר' מאיר פה קדוש דקא מחבב ליה ומיישב את הדבר להתקיים:
כי הא דיתיב רבי וקאמר: אסור להטמין את הצונן.
אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: אבא אהתיר להטמין את הצונן.
להטמין את הצונן - מים צונן ומתיירא שלא יוחמו אסור להטמינן בחול צונן (לצורך שבת) [בשבת]:
א"ל: כבר הורה זקן.
הורה זקן - ר' יוסי דאזלינן בתריה:
אמר רב פפא: "בא וראה כמה מחבבין זה את זה.
דאילו רבי יוסי קיים, היה כפוף ויושב לפני רבי.
דהא ר' ישמעאל בר' יוסי, ממלא מקום אבותיו הוה. והיה כפוף ויושב לפני רבי.
ממלא מקום אבותיו - חשוב כאביו:
וקא אמר: "כבר הורה זקן""?
א"ר אושעיא מאי דכתיב: (זכריה יא, ז) "ואקח לי (את) שני מקלות. לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים".
"נועם" - אלו ת"ח שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה.
"חובלים" = אלו ת"ח שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה.
מחבלים - בלשון עז וחמה מקשין זה לזה ובני א"י נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור:
(זכריה יא, יג) "ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העומדים וגו' ושנים זיתים עליה".
"יצהר" - אמר רבי יצחק: אלו ת"ח שבא"י, שנוחין זה לזה בהלכה, כשמן זית.
משמנין - נוחין כשמן:
"ושנים זיתים עליה" - אלו ת"ח שבבבל, שמרורין זה לזה בהלכה כזית.
(זכריה ה, ט) "ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם, ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשאנה האיפה בין השמים ובין הארץ.
איפה - זה יצר הרע:
שתי נשים - חנופות וגסות הרוח:
ורוח בכנפיהם - לשון גסות הרוח:
ככנפי החסידה - זו חנופה שמראין עצמם חסידים:
ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער".
א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל.
וגסות הרוח לבבל נחית?
והאמר מר: עשרה קבין גסות ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם, ואחת כל העולם כולו?
אין, לבבל נחית. ואישתרבובי דאישתרבב לעילם.
דיקא נמי.
דכתיב: "לבנות לה בית בארץ שנער".
לבנות לה בית - ולא כתיב (להם) אלמא האחת לבדה נתישבה שם:
ש"מ.
והאמר מר: סימן לגסות הרוח - עניות. ועניות לבבל נחית?
מאי עניות? עניות תורה.
עניות תורה - בעילם היא דניאל בעילם הוה דכתיב (דניאל ח) ואני (הייתי) בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ולא רבץ תורה עזרא הוה בבבל ולמד חק ומשפט בישראל:
דכתיב: (שיר השירים ח, ח) "אחות לנו קטנה ושדים אין לה".
אמר ר' יוחנן: זו עילם, שזכתה ללמוד, ולא זכתה ללמד.
מאי בבל?
א"ר יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד.
(איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם".
במחשכים הושיבני - שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם:
אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל:
מתני'
באמר לו: "נאמן עלי, אבא", "נאמן עלי, אביך" נאמנים עלי, שלשה רועי בקר":
נאמן עלי - להיות דיין:
אבא - פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחיוב דנפקא לן בפירקין (דף כז:) מלא יומתו אבות על בנים וגו':
ר"מ אומר: יכול לחזור בו.
וחכמים אומרים: גאינו יכול לחזור בו.
היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו: "דור לי בחיי ראשך".
דור לי - לשון שבועה:
ר"מ אומר: יכול לחזור בו.
יכול לחזור בו - ולישאל שבועה גמורה:
וחכ"א: דאין יכול לחזור בו:
גמ'
אמר רב דימי בריה דרב נחמן בריה דרב יוסף: כגון דקבליה עליה בחד.
דקבליה עליה בחד - דיינא ואע"ג דאיכא תרי אחריני בהדיה א"ר מאיר יכול לחזור בו:
אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת במחול לך.
במחול לך - אי תובע אמר לנתבע נאמן עלי אבא או אביך אם יזכוך יהא מחול לך התם קאמרי רבנן אינו יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי:
אבל באתן לך - דברי הכל יכול לחזור בו.
אבל באתן לך - דנתבע אמר לתובע אם יחייבוני אבא או אביך אתן לך:
דברי הכל יכול לחזור - דהואיל והממון בידו אין בו כח לתובע להוציא אלא בדיינין כשרין:
ורבי יוחנן אמר: באתן לך מחלוקת.
איבעיא להו: באתן לך מחלוקת, אבל במחול לך דברי הכל אין יכול לחזור בו.
או דילמא, בין בזו ובין בזו מחלוקת?
תא שמע: דאמר רבא: מחלוקת באתן לך, אבל במחול לך - דברי הכל אין יכול לחזור בו.
אי אמרת בשלמא באתן לך מחלוקת, אבל במחול לך דברי הכל אין יכול לחזור בו, רבא דאמר כרבי יוחנן.
אלא אי אמרת בין בזו ובין בזו מחלוקת, רבא דאמר כמאן?
רבא טעמא דנפשיה קאמר.
טעמיה דנפשיה קאמר - ופליג אתרוייהו:
איתיביה רב אחא בר תחליפא לרבא: היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו: "דור לי בחיי ראשך - רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו. וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו.