עד זומם:
עד זומם - העיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו:
אביי אמר: אלמפרע הוא נפסל.
למפרע - כל עדיות שהעיד מניסן ואילך פסולין שהרי משהעיד עדות זו הוא רשע:
ורבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל.
מיכן ולהבא - משהוזם:
אביי אמר למפרע הוא נפסל - מעידנא דאסהיד רשע הוא.
והתורה אמרה: (שמות כג, א) "אל תשת ידך עם רשע" - אל תשת רשע עד.
רבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל - עד זומם חידוש הוא. מאי חזית דסמכת, אהני סמוך אהני?
חידוש הוא - שנפסלין שנים בשביל . שנים שאומרים עמנו הייתם דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא גזירת הכתוב הוא הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך משעה שהוזם:
אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך.
איכא דאמרי: רבא נמי כאביי סבירא ליה.
ומאי טעם קאמר מכאן ולהבא, משום פסידא דלקוחות.
פסידא דלקוחות - שלקחו שדות על פיו וחתם בשטרא מניסן עד תשרי ועדיין לא היה ידוע שהוא פסול:
מאי בינייהו?
מאי בינייהו - בין הני תרי טעמי דרבא:
איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד.
תרי בחד - תרי כיתות שהעידו בכת זו שנים אמרו לכל אחד עמנו הייתם במקום פלוני חידוש ליכא פסידא דלקוחות איכא:
אי נמי דפסלינהו בגזלנותא.
א"נ דפסלינהו - להני תרי:
בגזלנותא - שהעידו שגזלנין הם על גזילה שגזלו בניסן חידוש ליכא דהא מילתא אחריני קמסהדי אבל פסידא דלקוחות איכא:
ואמר ר' ירמיה מדיפתי: עבד רב פפי עובדא כוותיה דרבא.
מר בר רב אשי אמר: הלכתא כותיה דאביי.
והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.
יע"ל קג"ם - יאוש שלא מדעת באלו מציאות (ב"מ ד' כא:) עד זומם הכא לחי העומד מאיליו בפ"ק דעירובין (ד' טו.) קידושין שלא נמסרו לביאה בהאיש מקדש (קדושין ד' נא.) גילוי דעת בגיטין בהשולח גט (ניטין ד' לד.) מומר אוכל נבילות להכעיס לקמן:
במומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול.
ה"ג מומר אוכל נבילות לתיאבון דברי הכל פסול - דכיון דמשום ממון קעביד דהא שכיחא בזול טפי מדהיתירא הוה ליה כרשע דחמס ופסול לעדות:
להכעיס - אביי אמר: גפסול.
רבא אמר: כשר.
אביי אמר פסול: דהוה ליה רשע. ורחמנא אמר: "אל תשת רשע עד".
ורבא אמר: כשר. רשע "דחמס" בעינן.
מיתיבי: "אל תשת רשע עד" - "אל תשת חמס עד" - אלו גזלנין, דומועלין בשבועות.
מאי לאו האחד שבועת שוא ואחד שבועת ממון?
שבועת שוא - על העמוד של אבן שהוא של אבן שבועת שקר על העמוד של אבן שהוא של זהב אע"ג דלאו רשע דחמס הוא:
לא. אידי ואידי שבועת ממון. ומאי שבועות? שבועות דעלמא.
מיתיבי: "אל תשת רשע עד", "אל תשת חמס עד" - אלו גזלנין ומלוי רביות.
ומלוי רבית - הני אין אבל אוכל נבילות להכעיס לא ומיהו לתיאבון כגזלנין ומלוי ריבית דמו דמשום ממון קעביד הלכך חשוד למישקל שוחדא ואסהודי שקרא:
תיובתא דאביי?
תיובתא.
נימא כתנאי?
ועד זומם פסול לכל התורה כולה. דברי רבי מאיר.
ר' יוסי אומר: בד"א שהוזם בדיני נפשות, אבל הוזם בדיני ממונות - כשר לדיני נפשות.
בדיני נפשות - שכיון שהוחשד לחמור הוחשד לקל:
נימא אביי כר"מ, ורבא כר' יוסי?
אביי כר"מ, דאמר: אמרינן מקולא לחומרא.
אביי כר' מאיר - דהיינו נמי מקולא לחומרא דאוכל נבילות רע לשמים ואינו רע לבריות אבל מעיד שקר בממון רע לשמים ורע לבריות שהרי מפסידן בעדותו וקא פסיל ליה אביי משום נבילות לעדות ממון:
ורבא דאמר כרבי יוסי, דאמר מחומרא לקולא אמרינן, מקולא לחומרא לא אמרינן?
לא. אליבא דר' יוסי כ"ע לא פליגי.
אליבא דרבי יוסי דכ"ע לא פליגי - כלומר אביי ודאי לאו כרבי יוסי מצי לאוקומא למילתיה דכיון דאמר רבי יוסי ממון לנפשות לא מיפסל ואף על גב דממון הוי רע לשמים ורע לבריות וכל שכן דמנבלה לממון לא אפסיל ולאביי על כרחיה תנאי היא:
כי פליגי אליבא דר"מ.
כי פליגי אליבא דר' מאיר - כלומר לא תוקמא כתנאי דרבא אפילו אליבא דר"מ אמר למילתיה:
אביי, כר"מ.
ורבא, עד כאן לא קאמר ר"מ התם, אלא גבי עד זומם דממון, דרע לשמים ורע לבריות, אבל הכא דרע לשמים ואין רע לבריות, לא.
והלכתא כוותיה דאביי.
והא איתותב?
ההיא רבי יוסי היא.
ר' יוסי היא - דאמר מקולתא לחמירתא לא ויחידאה הוא:
ותיהוי נמי ר' יוסי, ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי?
שאני התם, דסתם לן תנא כרבי מאיר.
והיכא סתם לן?
כי הא דבר חמא קטל נפשא, אמר ליה ריש גלותא לרב אבא בר יעקב: "פוק עיין בה. אי ודאי קטל - ליכהיוהו לעיניה".
לכהיוהו לעיניה - ינקרו את עיניו דבטלו מיתות ב"ד והאי קנסא קא עבדינן ביה דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה וי"א יטלו ממונו ויתנו ליורשין ויש אומרים שמתא וראשון עיקר:
אתו תרי סהדי, אסהידו ביה דודאי קטל.
אזל איהו אייתי תרי סהדי, אסהידו ביה בחד מהנך.
חד אמר: קמאי דידי גנב קבא דחושלא.
חושלא - שעורין קלופין:
וחד אמר: קמאי דידי גנב