קתא דבורטיא.

קתא דבורטיא - בית יד של רומח:

א"ל: "מאי דעתיך, כר' מאיר?

כר' מאיר - דכיון דחשידי אממון חשידי אעדות נפשות:

רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי, ורבי יוסי, האמר: הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות"?

אמר ליה רב פפי: הני מילי היכא דלא סתם לן תנא כרבי מאיר, הכא סתם לן תנא כרבי מאיר.

ממאי?

אילימא מהא דתנן: ^אכל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות.

כל הראוי לדון כו' - ומוקמא לה בחשודין:

מני?

אילימא רבי יוסי היא?

הא איכא, עד זומם דממון, דכשר לדיני נפשות ופסול לדיני ממונות?

אלא לאו רבי מאיר היא?

אלא לאו רבי מאיר - דאמר כיון שהוחשד לממון פסול לעדות נפשות הלכך לא משכחת לה כשר לנפשות דליהוי פסול לממון:

ממאי? דילמא בפסולי יוחסין קאי?

בפסול יוחסין - דלנפשות בית דין מיוחסין בעינן כדתני רב יוסף (לקמן דף לו:) כשם שבית דין מנוקים בצדק שנאמר בצדק תשפוט כך ב"ד מנוקין מכל מום שנאמר כולך יפה רעיתי  ומום אין בך:

דאי לא תימא הכי,

דאי לא תימא הכי - דגבי יוחסין קאי אלא בחשודין אוקמת ליה:

סיפא דקתני: ^ביש ראוי לדון דיני ממונות, ואין ראוי לדון דיני נפשות.

אמאי אינו ראוי? דאיתזם?

בדיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות? והא דברי הכל פסול הוא?

ראוי לדון דיני ממונות - בתמיה והא דברי הכל פסול הוא:

אלא בפסול יוחסין קאי. 

אלא בפסול יוחסין קאי - כגון גר וממזר דכשרין לדון דיני ממונות ופסולין לדון דיני נפשות:

ה"נ, בפסול יוחסין קאי.

אלא הכא קא סתם לן תנא.

דתנן: אלו הן הפסולים: המשחק בקוביא, ומלוי ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ^גוהעבדים.

זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה, אף הן אין כשרין לה.

מני?

אילימא רבי יוסי?

והאיכא עדות בדיני נפשות שאין האשה כשרה לה והן כשרין לה?

אלא לאו רבי מאיר היא.

קם בר חמא, נשקיה אכרעיה, וקבליה לכרגיה דכולי שניה:

ונשקיה לכרעיה דרב פפי - שהיפך בזכותו:

וקבליה לכרגיה דכוליה שניה - להצילו כל ימיו ממנת המלך:

מתני' 

^דואלו הן הקרובין: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו,

אחיו ואחי אביו ואחי אמו - הן ובניהן ילפינן מקראי בגמרא:

ובעל אחותו,

בעל אחותו - כאחיו הוא דילפינן בעל כאשתו ובנו דהוה ליה בן אחותו כבן אחיו וילפינן בגמרא קרובי האם כקרובי האב:

ובעל אחות אביו,

בעל אחות אביו - כאחי אביו:

ובעל אחות אמו,

בעל אחות אמו - כאחי אמו: ובעל אמו גרסי' בהדייהו:

ובעל אמו, וחמיו, וגיסו,

וגיסו - בעל אחות אשתו:

הן ובניהן וחתניהן, וחורגו

וחורגו - בן אשתו:

לבדו.

לבדו - ולא בנו וחתנו ואי קשיא לך כיון דתנא בעל אמו פסול לו ממילא ידענא דהוא נמי פסול לבעל אמו למה לי למיתני חורגו אי משום דאתא לאשמעינן לבדו לישתוק מיניה וכל  כמה דלא תני ליה מכללא דבעל אמו לא משתמע אלא הוא לבדו לא תיקשי דכל הנך דמשתמע מכללא מיתני במתניתין בהדיא כגון אחי פסול לי ואני לו דאנא נמי אחיו ובנו פסול לי ואני לו דאנא אחי אביו ובמתני' תני לה אחי אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחיו והא תנא ליה אחיו ובנו בן אחי אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחי אביו אחי אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחותו ותנן במתניתין בעל אחותו הוא ובנו דהיינו בן אחותו בן אחות אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחות אמו ותנן במתני' בעל אחות אביו ובנו דהיינו בן אחות אביו בעל אחותי פסול לי ואני לו שאני בן חמיו ותנן במתני' חמיו ובנו וכן כולהו כי מעיינת להו משכחת להו בהדיא בר מבן אחי אשתו דמפיק מכלל בעל אחות אביו וחתנו דמפיק מכלל דחמיו דלא מיתניא בהדיא:

א"ר יוסי: זו משנת רבי עקיבא. אבל משנה ראשונה: דודו ובן דודו.

וכל הראוי ליורשו.

וכל הראוי ליורשו - דהיינו קרובי האב אבל קרובי האם כגון אחי אמו כשר לו שהרי אינו ראוי ליורשו דתנן (ב"ב דף קח.) אחי האם מנחילין ולא נוחלין אבל הוא פסול לאחי אמו שהרי  מעיד זה ראוי ליורשו וגיסו נמי כשר להעיד לו שאינו ראוי ליורשו:

וכל הקרוב לו באותה שעה. 

באותה שעה - שהוא בא להעיד או שראה העדות:

^ההיה קרוב ונתרחק - ה"ז כשר.

היה קרוב - כגון חתנו שראוי ליורשו:

ונתרחק - שמתה אשתו קודם שראה עדות זו:

רבי יהודה אומר: אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה - הרי זה קרוב.

האוהב והשונא.

אוהב - זה שושבינו.

שושבינו - פסול לו בימי חופתו:

שונא - כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה.

א"ל: ^ולא נחשדו ישראל על כך:

לא נחשדו ישראל על כך - להעיד שקר משום איבה ואהבה ודווקא בעדות פליגי אבל בדין מודו ליה רבנן דפסול לו לדון דכיון דסני ליה ולא מצי להפוכי בזכותיה:

גמ' 

מנהני מילי?

דת"ר: (דברים כד, טז) "לא יומתו אבות על בנים" מה ת"ל?

לא יומתו - שני אבות בעדות בניהם ועל כרחיך הני שני אבות באחין קא מישתעי שהן קרובין מן הכל דבאב ובנו לא מצי למימר דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן  סגי ולקמן מפרש כוליה מיניה:

אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים, ובנים בעון אבות?

הרי כבר נאמר: (דברים כד, טז) "איש בחטאו יומתו".

אלא: "לא יומתו אבות על בנים" - בעדות בנים. "ובנים לא יומתו על אבות" - בעדות אבות.

ובנים בעון אבות לא?

והכתיב: (שמות לד, ז) "פוקד עון אבות על בנים"?

התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן^[1].

כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם - ונפרעין מהן עונותיהן ועון אבותיהם:

כדתניא: (ויקרא כו, לט) "ואף בעונות אבותם אתם ימקו", כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

אתה אומר כשאוחזין, או אינו אלא כשאין אוחזין?

כשהוא אומר: "איש בחטאו יומתו", הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.

ולא? והכתיב: (ויקרא כו, לז) "וכשלו איש באחיו" - איש בעון אחיו. מלמד שכולן ערבים זה בזה?

איש באחיו - איש בשביל אחיו:

התם שהיה בידם למחות ולא מיחו.