בכל יום דנין את העדים בכינוי: "יכה יוסי את יוסי".
בכל יום - כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקת עדים היו דנין אותן בכינוי כלומר היו דנין עמהן ובודקין אותם בכינוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי האי כינוי לאו כינוי השם קאמר אלא ב"ד מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים כל מי שמהפך דבריו ומדבר כאדם זה שמדבר ומקלל ותולה באחר קרי ליה כינוי בלשון חכמים ויש לו חבר בשבועות (דף לה.) וגם בלשון המקרא ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה (איוב לב) ולהכי נקט יוסי את יוסי דד' אותיות איכא כשם בן ארבע אותיות דאינו חייב אלא על שם המיוחד דהיינו שם בן ארבע אותיות ומשום דחשבונו של יוסי כחשבונו של אלהים ולהכי נקט יכה זה את זה דילפינן לקמן דאינו חייב עד שיברך שם בשם:
נגמר הדין - לא הורגין בכינוי.
נגמר הדין - ובאו לומר חייב הוא לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי:
אלא מוציאין כל אדם לחוץ.
אלא מוציאין את כל אדם לחוץ - דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:
שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו: "אמור מה ששמעת בפירוש".
והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן, וקורעין ולא מאחין.
וקורעין - בגדיהם:
ולא מאחין - עולמית וטעמא מפורש בגמרא:
והשני אומר: "אף אני כמוהו". והשלישי אומר: "אף אני כמוהו":
אף אני - שמעתי כמוהו וא"צ לחזור ולהזכיר ברכת השם:
גמ' תנא: עד שיברך שם בשם.
גמ' שם בשם - כגון יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני:
מנהני מילי?
אמר שמואל: דאמר קרא: (ויקרא כד, טז) "ונוקב שם וגו'". בנקבו שם יומת.
ונוקב שם בנקבו שם - להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם:
ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא
וממאי דהאי ונוקב שם וגו' - עד לא תעשון לשון קושיא הוא דאין תירוץ בינתים:
דכתיב: (במדבר כג, ח) "מה אקב לא קבה אל".
ואזהרתיה מהכא: (שמות כב, כז) "אלהים לא תקלל".
ואימא מיברז הוא.
מברז - שלא לתחוב סכין לדקור נקב בשם הכתוב בקלף:
דכתיב: (מלכים ב יב, י) "ויקב חור בדלתו", ואזהרתיה מהכא: (דברים יב, ג) "ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלהיכם"?
ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם - וסמיך ליה לא תעשון כן לה' אלהיכם:
בעינא שם בשם וליכא.
בענין שם בשם - כדיליף לעיל ובנקיבה לא משכחת שם בשם שינקוב את חבירו:
ואימא דמנח שני שמות אהדדי ובזע להו?
שני שמות אהדדי - כתובים בשתי חתיכות קלף ויתנם זה על זה:
ההוא נוקב וחוזר ונוקב הוא.
נוקב וחוזר ונוקב - בסכין הוא ואין שם נוקב את שם חבירו דלאחר שינקוב העליון ינקוב התחתון:
ואימא דחייק שם אפומא דסכינא ובזע בה?
ההוא חורפא דסכינא הוא דקא בזע.
אימא פרושי שמיה הוא?
פרושי - באותיותיו ופירושיה:
דכתיב: (במדבר א, יז) "ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות".
ואזהרתיה מהכא: (דברים ו, יג) "את ה' אלהיך תירא"?
חדא דבעינא שם בשם וליכא.
ועוד, הויא ליה אזהרת עשה - ואזהרת עשה לא שמה אזהרה.
לא שמה אזהרה - ולא ענש עליה מיתה:
ואיבעית אימא. אמר קרא: (ויקרא כד, יא) "ויקב ויקלל".
למימרא דנוקב קללה הוא?
ודילמא עד דעבד תרוייהו?
תרוייהו - פרושי וברוכי ובחדא לא מחייב:
לא סלקא דעתך. דכתיב: (ויקרא כד, יד) "הוצא את המקלל". ולא כתיב: "הוצא את הנוקב והמקלל". שמע מינה, חדא היא.
תנו רבנן: "איש" מה ת"ל: "איש איש"?
איש איש - בברכת השם כתוב איש איש כי יקלל אלהיו וגו' (ויקרא כד):
לרבות את העובדי כוכבים שמוזהרין על ברכת השם כישראל.
ואינן נהרגין אלא בסייף.
אינה אלא סייף - דכתיב בהו (בראשית ט) באדם דמו ישפך ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם:
שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף.
והא מהכא נפקא, מהתם נפקא?
והא מהכא נפקא - דעכו"ם מוזהרין על ברכת השם:
"ה'" - זו ברכת השם?
ה' זו ברכת השם - לקמיה דרשינן ויצו ה' אלהים וגו':
אמר ר' יצחק נפחא: לא נצרכא אלא לרבותא הכינויין. ואליבא דרבי מאיר.
לא נצרכא - האי איש איש אלא לרבות את הכנויים שיהו העכו"ם מוזהרים על ברכתו כישראל דאי מהתם הוה אמינא שם המיוחד דוקא דכתיב ה' דהאי אלהים דבההוא קרא לאזהרת ע"ז דרשינן ליה לקמן:
ואליבא דרבי מאיר - מתוקמא דמחייב ישראל על הכנויין מהאי קרא ואתא איש איש להשוות עובדי כוכבי' וישראל בכל הני כנויים כגון אלהים שדי צבאות ולא דמו לכנויים דמתני' דקתני יכה יוסי את יוסי דכנוי דקתני מתני' דנין את העדים בכינוי לאו כנוי השם הוא כדפרשינן לעיל:
דתניא: (ויקרא כד, טו) "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו".
מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר: (ויקרא כד, טז) "ונוקב שם ה' מות יומת"?
לפי שנאמר: "ונוקב שם, מות יומת". יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד? מניין לרבות כל הכינויין?
על שם המיוחד - דהא כתיב ה' והיינו שם מיוחד דכתיב זה שמי לעולם (שמות ב):
תלמוד לומר: "איש כי יקלל אלהיו", מכל מקום. דברי רבי מאיר.
כי יקלל אלהיו - דהיינו כנוי דלאו שם המיוחד וסמיך ליה מיתה ונוקב שם ה' מות יומת וקאי נמי אכי יקלל אלהיו:
וחכמים אומרים: על שם המיוחד - במיתה. ועל הכינויין - באזהרה.
וחכ"א על שם המיוחד במיתה - כדכתיב ונוקב שם ה' וגו' והאי ונשא חטאו לאו מיתה אלא ונשא חטאו דכרת:
ועל הכנויין באזהרה - אלהים לא תקלל אף על הכנויין נזהר ושם המיוחד נמי בהא אזהרה נפיק דכל אלהים לשון שררה כמו (שם ז) נתתיך אלהים:
ופליגא דרבי מיישא.
ופליגא דרבי - הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכנויים ואליבא דרבי מאיר דמשמע הא מיישא לרבנן פטור בן נח על הכנויין פליגא דרבי מיישא דאיהו סבר אע"ג דאמרי רבנן על הכנויין באזהרה בישראל מיהו עובד כוכבים חייב מיתה מכגר וכאזרח מדכתיב גר ואזרח יתירה ש"מ לחיובי עובד כוכבים בכנוי:
דאמר רבי מיישא: בן נח שבירך את השם בכינויים - לרבנן חייב.
מאי טעמא?
דאמר קרא: (ויקרא כד, טז) "כגר כאזרח", גר ואזרח הוא דבעינן בנקבו שם. אבל עובד כוכבים, אפילו בכינוי.
ורבי מאיר, האי כגר כאזרח מאי עביד ליה?
ור"מ - דאמר גר ואזרח חייבין בכנוי ועובד כוכבים אתרבו מאיש איש ממאי קא ממעט גר ואזרח לבני נח:
גר ואזרח בסקילה, אבל עובד כוכבים בסייף.
סלקא דעתך אמינא, הואיל ואיתרבו איתרבו - קמ"ל.
הואיל ואיתרבו - להאי פרשתא לכנויין איתרבו אף לכל האמור בפרשה ובסקילה:
ורבי יצחק נפחא אליבא דרבנן האי כגר כאזרח מאי עביד ליה?
ור' יצחק נפחא אליבא דרבנן - כיון דאמרי רבנן עובדי כוכבים פטורין מן הכנוי כישראל גר ואזרח מאי קא ממעטי אי למעוטינהו מסקילה לא איצטריך דמהיכא תיתי הא לא אתרבו בהא פרשתא דבשלמא לר' מאיר סד"א הואיל ואיתרבי איתרבי:
גר ואזרח הוא דבעינן שם בשם, אבל עובד כוכבים לא בעינן שם בשם.
"איש איש" למה לי?
איש איש למה לי - בין לר' מיישא בין לר' יצחק נפחא אליבא דרבנן ברכת השם מויצו ה' אלהים נפקא כנויים מגר ואזרח נפקי לר' מיישא ואי לר' יצחק נפחא הא אמר לרבנן פטורין:
דיברה תורה כלשון בני אדם.
תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח.
שבע מצות - יליף להו לקמן:
דינין, וברכת השם, ע"ז, גילוי עריות[1], ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי.
וגלוי עריות - כולן חוץ מנערה המאורסה כדכתיב (בראשית כ) גבי אבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם: