רבי חנניה בן (גמלא) אומר: אף על הדם מן החי.

אף על הדם מן החי - כולהו יליף טעמייהו לקמן:

רבי חידקא אומר: אף על הסירוס.

רבי שמעון אומר: אף על הכישוף.

רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת כישוף, בן נח מוזהר עליו.

בפרשת מכשף - זו היא שמזכיר והולך לא ימצא בך ובגלל התועבות האל וגו' ומדנענשו עליהם שמע מינה הוזהרו על כולם דלא ענש אלא אם כן הזהיר:

(דברים יח, י) "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים וגו'". "ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך". ולא ענש אלא אם כן הזהיר.

רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים.

מותרין בני נח ללבוש כלאים.

מותרין בני נח וכו' - סיפא דמילתא דרבי אלעזר הוא וכוליה מפרש לקמן:

ולזרוע כלאים. 

^אואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.

מנהני מילי?

אמר ר' יוחנן: דאמר קרא: (בראשית ב, טז) "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכול תאכל".

"ויצו" - אלו הדינין.

וכן הוא אומר: (בראשית יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'".

"ה'" - זו ברכת השם.

וכן הוא אומר: (ויקרא כד, טז) "ונוקב שם ה' מות יומת".

"אלהים" - זו עבודת כוכבים.

וכן הוא אומר: (שמות כ, ב) "לא יהיה לך אלהים אחרים".

"על האדם" - זו שפיכות דמים.

וכן הוא אומר: (בראשית ט, ו) "שופך דם האדם וגו'".

"לאמר" - זו גילוי עריות.

וכן הוא אומר: (ירמיהו ג, א) "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר".

"מכל עץ הגן" - ולא גזל.

מכל עץ הגן ולא גזל - מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן ש"מ שאינו מופקר לו נאסר לו:

"אכל תאכל" - ולא אבר מן החי.

אכול תאכל - העומד לאכילה ולא תאכל אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות:

כי אתא רבי יצחק תני איפכא.

"ויצו" - זו עבודת כוכבים.

"אלהים" - זו דינין.

בשלמא, "אלהים" - זו דינין, דכתיב: (שמות כב, ז) "ונקרב בעל הבית אל האלהים".

אלא: "ויצו" - זו ע"ז, מאי משמע?

רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי:

חד אמר: (שמות לב, ח) "סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם וגו'".

וחד אמר: (הושע ה, יא) "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו".

עשוק אפרים - מיד שונאיו ורצוץ משפט רצוץ ע"י שפטיו של הקב"ה:

כי הואיל הלך אחרי צו - מפני שנתרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל:

מאי בינייהו?

איכא בינייהו: עכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחוה לה.

למאן דאמר "עשו" - משעת עשייה מיחייב.

למאן דאמר: "כי הואיל הלך" - עד דאזיל בתרה ופלח לה.

אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר עכו"ם שעשאה ע"ז ולא השתחוה לה חייב?

והתניא: ^בבעכו"ם, דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן - בן נח מוזהר עליהן.

אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן - אין בן נח מוזהר עליהן.

למעוטי מאי?

לאו למעוטי עכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחוה לה.

אמר רב פפא: לא. למעוטי גיפוף ונישוק.

למעוטי גיפוף ונישוק - אבל עשה אתרבי מויצו אע"ג דבית דין של ישראל אין ממיתין:

מגפף ומנשק - אמרינן במתני' (דף ס:) דגבי ישראל אינו נהרג:

גיפוף ונישוק דמאי?

אילימא כדרכה?

בכדרכה - שדרך עבודתה בכך ישראל נמי כל עבודה שדרך עבודתה בכך ישראל חייב עליה ואפילו הוא דרך בזיון כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס כדאמר במתני' (שם) וילפינן  מקראי וכ"ש כשהוא דרך כבוד דכולהו כדרכן נפקי מאיכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו':

בר קטלא הוא?

אלא ^גלמעוטי שלא כדרכה.

"דינין" בני נח איפקוד?

והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין ושבת וכיבוד אב ואם^[1].

"דינין", דכתיב: (שמות טו, כה) "שם שם לו חוק ומשפט".

שבת וכיבוד אב ואם. דכתיב: (דברים ה, יא) "כאשר צוך ה' אלהיך".

כאשר צוך ה' אלהיך - כתיב בדברות האחרונות גבי שבת וכבוד אב ואם והיכן צוך הא ליכא למימר דמשה הוה אמר להו בערבות מואב כאשר צוך בסיני דמשה לאו מאליו היה שונה  להם משנה תורה ומזהירם על מצותיה אלא כמו שקבלה הוא והיה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני:

ואמר רב יהודה: כאשר צוך במרה?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא נצרכה, אלא לעדה, ועדים, והתראה.

לעדה ועדים והתראה - וכן נצטוו ישראל במרה להיות דנין בסנהדרין של כ"ג כדאמרי' (לעיל ב.) עדה שופטת ועדה מצלת דעכו"ם לא איפקוד בהכי כדילפינן לקמן (דף נז:) מקראי  דבן נח נהרג בעד א' ובדיין א':

אי הכי, מאי "והוסיפו עליהן דינין"?

אי הכי מאי הוסיפו עליהן דינין - אין אלו דינין אלא מצות דיינין:

אלא אמר רבא: לא נצרכה אלא לדיני קנסות.

דיני קנסות - הוסיפו במרה דבני נח לא הוזהרו עליהן דכתיב ויצו וגמרי' לה מאשר יצוה דהתם צדקה ומשפט כתיב דהיינו דין ופשרה אבל קנסות לאו משפט נינהו דקנסינן ליה טפי  מדיניה:

אכתי, "והוסיפו בדינין" מיבעי ליה?

בדינין מבעי ליה - דניהוי משמע שהוסיפו להם בהלכות דינין שנצטוו עליהם כבר אבל השתא דקתני הוסיפו עליהם דינין משמע כל הלכות דינין הוסיפו:

אלא אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא ^דלהושיב בית דין בכל פלך ופלך, ובכל עיר ועיר.

כל פלך - מדינה:

והא בני נח לא איפקוד?

והתניא: כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ^הכך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר?

ישראל נצטוו להושיב - דיינין בכל עיר ועיר כדכתיב (דברים יז) תתן לך בכל שעריך:

כך נצטוו עכו"ם - דהא משפט כתיב ביה והכא נמי כתיב (שם) ושפטו את העם משפט צדק:

אלא אמר רבא: האי תנא תנא דבי מנשה הוא. דמפיק ד"ך ועייל ס"ך.

האי תנא - דבריי' דלעיל דקתני הוסיפו עליהם דינין דמשמע דבני נח לא נצטוו עליהם תנא דבי מנשה הוא:

ד"ך - דינין וברכת השם:

ס"ך - סירוס וכלאים:

דתנא דבי מנשה: שבע מצות נצטוו בני נח: ע"ז, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים.

שבע מצות וכו' - לקמן מפרש דתנא דבי מנשה לא דריש ויצו והני כל חדא באנפי נפשיה כתיב בהו:

רבי יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על ע"ז בלבד.

אדם הראשון לא נצטווה אלא על ע"ז בלבד שנאמר ויצו ה' אלהים - את אלהותו צוה עליו על האדם שלא ימירהו באחר:

שנאמר: "ויצו ה' אלהים על האדם".

רבי יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם.

אף על ברכת השם - דנפקא ליה נמי מאלהים אלהותו צוה עליו שלא יקללהו כדכתיב (שמות כב) אלהים לא תקלל:

ויש אומרים: אף על הדינים.

אף הדינין - מאלהים נמי נפקא יהא אלהותי עליך להיות מוראי עליך ולהיות מוראי בלבך ולא מורא בשר ודם להטות משפט כי המשפט לאלהים הוא כדמפרש רב ואזיל:

כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: "אלהים אני" - לא תקללוני. "אלהים אני" - לא תמירוני. "אלהים אני" - יהא מוראי עליכם?

אלהים אני - נאמר לאדה"ר:

אל תמירני - כדאמרינן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני זולתי:

לא תקללוני - כדאמרי' אלהים לא תקלל:

יהא מוראי עליכם - כדאמרינן אלהים לשון שררה ורבנות כמו נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז) יהא מוראי עליך ולא מורא בשר ודם לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א) דהיינו דינין:

כמאן? כיש אומרים תנא דבי מנשה.

כיש אומרים - דמרבי לכולהו:

אי דריש: "ויצו", אפילו הנך נמי?

אפי' הנך נמי - דינין וברכת השם:

אי לא דריש: "ויצו", הני מנא ליה?

לעולם לא דריש: "ויצו". הני כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא.

ע"ז וגילוי עריות