צורת הדף באתר היברובוקס
דף ב,א
משנה
כיצד העדים נעשים זוממין?
כיצד העדים נעשין זוממין כו' - בגמרא מפרש מאי קאמר?:
מעידין אנו באיש פלוני
את איש פלוני - כהן:
שהוא בן גרושה או בן חלוצה.
שהוא בן גרושה - בפנינו נתגרשה אמו, קודם שנולד, והרי הוא חלל ופסול:
אין אומרים, יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.
אין אומרים - אם הוזמו, והן כהנים, יעשה זה בן גרושה וחלוצה, לקיים בו "כאשר זמם".
אלא סופג את הארבעים. ובגמרא מפרש טעמא:
מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות.
שחייב גלות - שהרג את הנפש בשוגג:
אין אומרים יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים:
גמרא
הא "כיצד אין העדים נעשים זוממין", מיבעי ליה?
ה"ג - האי כיצד אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה?:
ועוד דקתני לקמן (דף ה) אבל אמרו להם כו':
כיצד אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה - דהא לא מקיימת בהו, "כאשר זמם":
ועוד, מדקתני לקמן: (ה, א) "אבל אמרו להם, היאך אתם מעידין שהרי באותו היום אתם הייתם עמנו במקום פלוני!
הרי אלו זוממין"?
ועוד - מאי קא בעי תנא "כיצד נעשין זוממין?", הא קתני לה לקמן כיצד דין זוממין?
דקתני במתני', "אבל אמרו להם" המזימים "היאך אתם מעידים" עדות זה, והלא הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני כו':
תנא התם קאי.
התם קאי - מסנהדרין סליק.
דתנן בשילהי אלו הן הנחנקין, דהוא סיומא דסנהדרין, דיש זוממין שנשתנו במקצת מדין הזמה.
כדקתני, "כל הזוממין מקדימים לאותה מיתה". כלומר, אין להם לצפות מיתה אחרת, אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר בה דינו של נדון:
"כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כהן, ובועלה, שאין מקדימין לאותה מיתה, אלא למיתה אחרת".
חוץ מזוממי בת כהן - נשואה. שאע"פ שנגמר דינה לשריפה על פיהם, הם בחנק.
כדילפינן התם, (דף צ) היא בשריפה, ואין בועלה בשריפה, אלא בחנק, כשאר אשת איש.
והזוממין משכימין למיתה שחייבו את הבועל.
דכתיב, "כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא לאחותו" (שם).
וקאמר הכא, עוד יש זוממין אחרים שאין מקיימין בהן דין הזמה כלל, אלא מלקות.
ועלה מפרש, כיצד אותן העדים שאין מקיימין בהן דין הזמה, נעשין זוממין?
מעידים אנו כו':
ויש עדים זוממין אחרים, שאין עושין בהן דין הזמה כל עיקר, אלא מלקות ארבעים.
כיצד?
"מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה את הארבעים".
מנהני מילי?
א"ר יהושע בן לוי, (אמר ר"ש בן לקיש) דאמר קרא, (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם". "לו", ולא לזרעו.
ולא לזרעו - ואם תעשהו חלל והוא כהן, פסלת את זרעו לעולם:
וליפסלוהו לדידיה, ולא ליפסלו לזרעיה?
בעינן, "כאשר זמם לעשות", וליכא.
בעינן כאשר זמם - והוא זמם לפסול את הנדון ואת זרעו:
בר פדא אומר, ק"ו.
ומה המחלל אינו מתחלל,
המחלל אינו מתחלל - כהן הנושא את הגרושה שמחלל את זרעו אין הוא עצמו מתחלל מן הכהונה:
הבא לחלל ולא חילל, אינו דין שלא יתחלל?!
הבא לחלל ולא חילל - עד זומם שרצה לחלל ולא חיללו אינו דין כו':
מתקיף לה רבינא, אם כן, בטלת תורת עדים זוממין?
אם כן - אם באת לדרוש ק"ו זה בעדים זוממים בטלת תורת הזמתם:
________________________________________________
תוספות
מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים כו' - תימה כיון דאם הוזמו אינן נעשין בן גרושה וחלוצה, א"כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה, דהכי הוא האמת.
ואמאי? הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, ואין זה עדות?
וי"ל, כיון דלוקין הוי "כאשר זמם", והוי שפיר אתה יכול להזימה.
וקשה, דא"כ, מאי קאמר פרק היו בודקין, (סנהדרין דף מא.) גבי עדי נערה המאורסה, דאיהי לא מיקלטא, דכיון דאינהו לא מיקטלי, משום שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו, והויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה.
ומאי קאמר? והא מ"מ לוקין? .
וי"ל, דהתם כיון שבאין לחייבה מיתה, וזממו להרוג את הנפש, לא מיקיים "כאשר זמם" במלקות. דהא בהדיא כתיב, "נפש בנפש" גבי הזמה דעדות נפשות. ולא חשיב יכול להזימה במלקות.
אבל הכא, שלא כוון אלא לשווייה בן גרושה ובן חלוצה, דליכא כי אם לאו בעלמא, כיון שלקו, חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה.
ועי"ל, דגבי עדות דבן גרושה וחלוצה, לא חיישינן כלל, באתה יכול להזימה. דמהיכא נפקא לן דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, מ"כאשר זמם", והא מוכח בגמרא, ד"כאשר זמם", לא נכתב לגבי עדות דבן גרושה. ולא קאי כלל עליה, בשום צד שבעולם.
אבל התם, גבי נערה המאורסה, ודאי "כאשר זמם", קאי נמי עליהן. דאם התרו בה, מיקטלי אינהו, בשהוזמו. ואילו איהי, בלא הוזמו (והתם מיירי בלא התרו וכיון דכאשר זמם קאי עלייהו) לכך בעינן אתה יכול להזימה.
ויש לדקדק, אמאי לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר כו'?
דזה הוה שייך בין בישראל בין בכהנים, ובן גרושה לא פסיל אלא בכהנים?
ויש ליישב, דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן, כדאיתא בגמרא. ולכך נקט מידי דשייך בכהונה:
מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות - וא"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן, והא יכול לומר מזיד הייתי?
כדאמר גבי אכלת חלב, בפ"ק דבבא מציעא (דף ג:)
וי"ל, דמיירי, כשראו בו רגלים לדבר, שנשמט הברזל מקתו, ואיכא למימר דלא נתכוין.
אבל קשה, מהא דתנן פרק אלו הן הגולין, (לקמן דף ט:) דשונא אינו גולה, לאו כי האי גוונא דומיא דאוהב גולה. ואמאי אינו גולה, כיון דראוי, הוי רגלים לדבר?
וי"ל, דשאני שונא דיש לנו לומר טפי, דבשנאה הכהו.
ועוד י"ל, דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר, והשתא ניחא משונא. ומ"מ אוהב גולה, כיון דשתיק כשאמרו לו העדים בודאי אי הוה אמר לא הרגתיו יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד, כמו בלא אכלתי חלב, אבל כיון דשתק, כהודאה דמיא:
כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה - פי' הקונטרס, שאין להם נס והמלטה.
וקשה, דמאי קמ"ל, פשיטא?
ובכתובות פירש, שרוצה לומר מקדימין, שלא יענו הדין.
וגם זה קשה, דמאי קמ"ל, פשיטא?
לכך פירש ר"י, מקדימין הכי פירושו, ודאי אתה צריך להמיתן במיתה שהמיתו, אבל ודאי אם אינו יכול, אפ"ה נמיתם בכל מיתה שנוכל.
כדתניא, "הכה תכה" (ב"מ דף לא:).
וקשה, דאמרינן פרק נגמר הדין, (סנהדרין דף מה:) דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובין הבאין כאחד.
וכן קשה, דבתוספתא (פי"ב דסנהדרין) תניא, "אבל הזוממין שאין אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן אתה ממיתם בכל מיתה", ודריש ליה מן קרא, ד"ובערת הרע מקרבך". ואמאי? הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובין הבאים כאחד?
ותירץ ה"ר יוסף, דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובים הבאין כאחד לענין שלא נלמוד שאר מומתין מהם להמיתם אף במיתה שאינה מד' מיתות ב"ד. אבל מד' מיתות ב"ד פשיטא נמיתם ככל חייבי מיתות:
זוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת - בועלה. דדרשינן, "היא", ולא בועלה.
וזוממי בת כהן, דכתיב, "לאחיו", דדרשינן, לאחיו ולא לאחותו
וא"ת למה לי דרשא דלאחיו ולא לאחותו, תיפוק ליה מ"היא". דנפקא לן?
דדרשינן, (סנהדרין נא.) "את אביה היא מחללת", "היא", ולא בועלה "היא", ולא זוממיה?
וי"ל, הואיל וזוממיה באו לחייבה שריפה, לא יבא לאוקומי מיעוטא ד"היא" אלא בבועלה. ולא ממעטינן זוממין, (אלא מן אחיו).
אבל כיון דכתיב "אחיו", דרשינן נמי מ"היא", למעוטי זוממיה.
אבל קשה, כיון דכתיב "אחיו", אמאי איצטריך למעוטי זוממין מהיא?
וי"ל, דאי "מאחיו", הוה אמינא דה"מ כשהבועל היה נדון, קרינן ביה "לאחיו". אבל אם לא היה נדון על פי עדותן, כגון שהיה קטן בן ט' שנים ויום אחד, או שלא הכירו הבועל, לא קרינן ביה "לאחיו", קמ"ל, "היא", ולא זוממין, למעוטי זוממין בכל ענין.
ומתחלה היה ר"י מסופק בהאי מילתא.
ושוב פשטה מפרק נגמר הדין, (סנהדרין דף מו.) דקאמר מיתה אחת מעין שתי מיתות, כגון בת כהן ובועלה, או בת כהן וזוממי זוממין.
והשתא למה ליה זוממי זוממין? תיפוק ליה דאיכא שתי מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל שהוא בחנק?
אלא שמע מינה דאיירי כגון דליכא דין מיתה בבועלה, כגון שהוא קטן, כדפירשתי.
ואפ"ה קאמרי, זוממי זוממין בחנק, אלמא דהוה זוממין בחנק, אע"פ דליכא דין מיתה בבועל:
ועוד מדקתני לקמן - פירש הקונטרס דמאי בעי כיצד וכו' הא קתני לקמן וכו'.
ועוד יש לפרש, "ועוד", כלומר, ואם תמצא לומר דלשון הזמה הוא' זה אינו, דעל כרחך דין הזמה קאמר, כדקתני, ולאלומי קושייתא קמייתא:
בעינן כאשר זמם וליכא - קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כי אם לפסלו א"כ נפסול וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת בביאתו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאשתו: