חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין, ומראיהן כמראה יין, ונפלו למקוה - לא פסלוהו.
חסר קורטוב גרסינן הכא ברישא ובסיפא:
לא פסלוהו - משום דחסרו קורטוב. אבל אי הוו מעיקרא שלשת לוגין שלמים ונפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין - פסלוהו. והא דתני רבי חייא: "הורידו את המקוה" - כי האי תנא סבירא ליה:
אוכן ג' לוגין מים חסר קורטוב, שנפל לתוכן קורטוב חלב, ומראיהן כמראה מים, ונפלו למקוה - לא פסלוהו.
לא פסלוהו - טעמא דסיפא נמי משום דחסר קורטוב הוי. וגבי יין נמי הוי מצי למיתני כי האי גוונא [ומראיהן כמראה מים] ברישא וניתנינהו בחדא בבא הכי שלשת לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין או חלב בין שמראיהן כמראה מים בין שמראיהן כמראה יין - לא פסלוהו. אלא כי אורחא דמילתא קתני להו, שהיין שהוא אדום הופך את המים ממראיהן, אבל החלב אין דרכו להפוך את מראיתן:
ר' יוחנן בן נורי אומר: הכל הולך אחר המראה.
הכל הולך אחר המראה - וגבי יין, אפילו הוו מעיקרא שלשת לוגין שלמין, כיון דמראיהן כמראה יין - לא פסלוהו. ורב כוותיה סבר ליה. וגבי חלב אע"ג דמעיקרא חסר קורטוב הוו - משלים להו חלב:
[ו]הא מיבעיא בעי לה רב פפא.
והא מיבעיא בעי לה כו' - אהא פרכינן, דאוקימנא לרב כרבי יוחנן בן נורי ולא כרבנן:
דבעי רב פפא - רב דאמר לעיל: "לא פסלוהו", היכי תני [במתניתין שם]? מי תני: "חסר קורטוב" ברישא, ואי הוו שלמים פסלו ודלא כרב. ואיהו דאמר כר' יוחנן [בן נורי]
או דלמא, רב לא תני ברישא: "חסר קורטוב", ואמרה למילתיה דלעיל אפילו כרבנן. דרבנן תרוייהו בעו: שיעורא וחזותא. ורב דאמר כדברי הכל - דכולי עלמא חזותא מיהת בעינן:
דבעי רב פפא: רב תני חסר קורטוב ברישא, אבל שלשה לוגין לתנא קמא פסלי.
ואתא ר' יוחנן למימר: הכל הולך אחר המראה.
ורב אומר כר' יוחנן בן נורי.
או דלמא ברב לא תני חסר קורטוב ברישא.
ור' יוחנן בן נורי כי פליג, אסיפא הוא דפליג.
ורב דאמר כדברי הכל?
לרב פפא מיבעיא ליה, לרבא פשיטא ליה.
לרבא פשיטא ליה - דרב תני: "חסר קורטוב" ברישא. דלא בעי תנא קמא אלא שיעורא. ורב דקפיד נמי אחזותא כר' יוחנן בן נורי אמרה למילתיה:
אמר רב יוסף: לא שמיעא לי הא שמעתא.
אמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא - תלמידו של רב יהודה אני ולא שמעתי מפיו שמועה זו דאמרן לעיל בשמיה ג' לוגין מים שנפל לתוכן כו':
אמר ליה אביי: את אמרת לה ניהלן, והכי אמרת ניהלן:
א"ל אביי כו' - רב יוסף חלה ושכח תלמודו, והיה אביי מזכירו מה שקיבל הימנו:
ואת אמרת ניהלן - כששנית משנה זו אמרת לנו עליה ההיא מימרא דרב יהודה אמר רב ופירשת לנו דרב לא הוה תני חסר קורטוב ברישא ואמר למילתיה לדברי הכל:
דרב לא תני: "חסר קורטוב" ברישא. ורבי יוחנן אסיפא פליג. ורב דאמר כדברי הכל.
ואמר רב יהודה אמר רב: גחבית מליאה מים שנפלה לים הגדול - הטובל שם לא עלתה לו טבילה.
הטובל שם - באותו מקום:
לא עלתה לו טבילה - שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין וזה אחד מן הפוסלין את התרומה:
חיישינן לשלשה לוגין שלא יהו במקום אחד.
אי אפשר לשלשת לוגין כו' - לא גרסינן. דהא ודאי אפשר. אלא חיישינן לשמא. וסיפא דמילתא מוכחא דמשום שמא הוא. דאמרינן לקמן: טעמא משום דמוקמינן גברא אחזקיה:
ודוקא לים הגדול דקאי וקיימא, אבל נהרא בעלמא לא.
תניא נמי הכי: חבית מליאה יין שנפלה לים הגדול - הטובל שם לא עלתה לו טבילה. חיישינן לשלשה לוגין שאובין שלא יהו במקום אחד.
תניא נמי הכי - דחיישינן בים הגדול למשקין הנופלין בו שהם עומדים במקומם:
חבית של יין גרסינן בברייתא. והכי גרסינן בתוספתא (דמקואות פ"ה):
(ג)וכן ככר של תרומה שנפל שם - טמא.
וכן ככר של תרומה שנפל שם - אחר שטבל זה ועלה:
טמא - שמא היין עומד במקומו ונטמא מחמת האדם וחזר וטימא את הככר:
מאי וכן?
מאי וכן - פשיטא כיון דחיישת לשמא היין עומד במקומו איכא למיחש שנטמא הככר:
מהו דתימא: התם אוקי גברא אחזקיה, הכא אוקי תרומה אחזקה
מהו דתימא - אף על גב דלגבי טבילה חיישינן, לגבי ככר לא חיישינן. דהא מילתא ספיקא היא, אי קאי יין בדוכתיה אי לא. וגבי גברא הוא דאמרינן לא עלתה לו טבילה - אוקי גברא אחזקיה. והוא טמא היה ובטבילת ספק אתה בא לטהרו - אל תטהרנו מספק. והכא אוקי תרומה אחזקה, והיא בחזקת טהורה קיימא - קמ"ל:
קמ"ל:
מתני' מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז, ונמצאו זוממין - לוקין ומשלמין.
שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין.
שלא השם המחייבו מלקות מחייבו תשלומין - מלקות משום: "לא תענה", ותשלומין משום: "כאשר זמם":
השם - המקרא:
דברי ר' מאיר.
וחכ"א: דכל המשלם אינו לוקה.
כל המשלם אינו לוקה - דכתיב: "כדי רשעתו", משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ובמסכת כתובות (דף לב.) מקשינן ונימא כל הלוקה אינו משלם, וילקו כל הזוממין ולא ישלמו? ומשנינן: בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין. ויליף לה התם:
מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממין - לוקין שמונים.
משום: (שמות כ, יב) "לא תענה ברעך עד שקר". ומשום: (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם".
דברי ר' מאיר.
וחכ"א: האין לוקין אלא ארבעים:
אין לוקין אלא ארבעים - משום: "כאשר זמם", אבל משום: "לא תענה" לא לקי. כדמפרש בגמרא: