והאמר רב יצחק בר' יוסף אמר רבי יוחנן: רבי, ורבי יהודה בן רועץ, וב"ש, ור"ש, ור"ע - כולהו סבירי להו יש אם למקרא?

הא דרב יצחק בר' יוסף בסנהדרין בשמעתא קמייתא (דף ד.):

היינו דקאמר להו ועוד.

היינו - דקא הדר רבי ואמר ועוד למילפיה בגזירה שוה:

אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא לדיקלא, ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול - באנו למחלוקת דרבי ^אורבנן.

פיסא - רגב. גוש עפר. כלישני"א בלע"ז:

ואתר תמרי - והשיר תמרים:

באנו למחלוקת דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע:

פשיטא?

מהו דתימא ככח כחו דמי

מהו דתימא - הא לרבי ככח כחו דמי, ופטור. שהרגב היה כח ראשון. ונשירת התמרים היה כח שני. קמ"ל: שהרגב כגרזן. והתמרים כקיסם הניתז:

קמ"ל.

אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה?

כגון דשדא פיסא, ומחיה לגרמא,

לגרמא - הוא עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו:

ואזיל גרמא, ומחיה לכבאסא,

ומחיה לכובסא - הוא אשכול התמרים המקובצים יחד:

ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול:

מתני' הזורק אבן לרה"ר והרג - ה"ז גולה.

ר"א בן יעקב אומר: אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה - ה"ז פטור.

ר"א בן יעקב - מפרש טעמא בגמרא:

זרק את האבן לחצרו, והרג: ^באם יש רשות לניזק ליכנס לשם - גולה. ואם לאו - אינו גולה.

שנאמר: (דברים יט, ה) "ואשר יבא את רעהו ביער", מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם - יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק (ולמזיק) ליכנס לשם.

אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות, אף כל רשות - יצא האב המכה את בנו

האב המכה את בנו - להטותו לדרך אחרת:

והרב הרודה את תלמידו,

ושליח ב"ד:

ושליח ב"ד - המלקה ארבעים לחייב מלקות:

גמ' ^גלרה"ר? מזיד הוא?

אמר רב שמואל בר יצחק: בסותר את כותלו.

איבעי ליה לעיוני?

בסותר את כותלו בלילה. 

^דבלילה נמי, איבעי ליה לעיוני? 

^הבסותר את כותלו לאשפה.

האי אשפה ה"ד? אי שכיחי בה רבים - ^ופושע הוא. אי לא שכיחי בה רבים - ^זאנוס הוא.

א"ר פפא: ^חלא צריכא אלא לאשפה העשויה ליפנות בה בלילה, ואין עשויה ליפנות בה ביום.

ליפנות בה - בני אדם לנקביהם:

ואיכא דמקרי ויתיב

ואיכא דמיקרי ויתיב - ליפנות ביום:

פושע לא הוי - דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום.

אונס נמי לא הוי - דהא איכא דמקרי ויתיב:

רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו':

ת"ר: (דברים יט, ה) "ומצא" - פרט לממציא את עצמו. 

ומצא - משמע שהוא שם, ומצאו נשירת נשל הברזל:

פרט לממציא עצמו - אחרי כן הוציא הלה את ראשו מן החלון, וקיבל האבן במצחו: 

^טמכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב: אם משיצתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה - פטור.

למימרא: ד"מצא" מעיקרא משמע?

ורמינהי: (ויקרא כה, כו) "ומצא" - פרט למצוי.

ומצא פרט למצוי - במוכר שדה אחוזתו, (ובא לגואלו) כתיב: "והשיגה ידו ומצא", פרט למצוי. אם היתה גאולה זו מצויה בידו כשמכרה - אין כופין את הלוקח להחזירה לו ליפדות:

 ^ישלא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב, ברעה ויגאול ביפה?

אמר רבא: הכא מענייניה דקרא, והתם מענייניה דקרא.

התם מענייניה דקרא, ומצא דומיא (ויקרא כה, כו) דוהשיגה ידו, מה השיגה ידו מהשתא אף מצא נמי מהשתא.

הכא מענייניה דקרא, ומצא דומיא דיער, מה יער מידי דאיתיה מעיקרא, אף ומצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא:

הזורק את האבן וכו':

א"ל ההוא מרבנן לרבא: ממאי דמחטבת עצים דרשות, דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה, ואפ"ה אמר רחמנא ליגלי?

א"ל: כיון דאם מצא חטוב (אינו חוטב) לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה.

השתא נמי - כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה:

איתיביה רבינא לרבא: ^כיצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד.

לימא, כיון דאילו גמיר לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה?

לאו מצוה - להכותו:

התם, אע"ג דגמיר מצוה. דכתיב: (משלי כט, יז) "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך".

הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי:

לאו מילתא היא דאמרי - ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי:

(דברים יט, ה) "ואשר יבא את רעהו ביער", (מה יער) דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל. ואי סלקא דעתך מצוה, מי סגיא דלא עייל?

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: כל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוא?

אלא מעתה: (במדבר יט, כ) "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא", אי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא.

דאי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא - אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו:

מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא הכי נמי דפטור?

ה"נ דפטור - מכרת:

שאני התם, דאמר קרא:

תוספות

היינו דקאמר להו ועוד. פירוש משמע דמעיקרא ה"א טעמא משום אם למסורת ובתר הכי קאמר ועוד כלומר אע"ג דס"ל שאם למקרא מ"מ הכא איכא למשמע מגזירה שוה ותימה דמעיקרא נמי לא תלי טעמא במסורת אלא משום דלא כתיב מעצו ואמר ה"ר יוסף בכור שור דהיא היא וה"ק וכי נאמר ונשל הברזל מעצו דאי כתיב כן אז הוי מיושב לומר יש אם למקרא לקרות ונשל כדקרי וכדאמרי רבנן והלא לא נאמר אלא מן העץ וא"כ אין לשון המקרא דקרינן ונשל מיושב על זה אלא ודאי מן העץ מוכיח דיש אם למסורת שהוא ונישל כמו והשיל וזה הלשון מיושב על מן העץ דמן העץ המתבקע והשתא ניחא הא דקאמר ועוד וכן. פירש בסנהדרין גבי יראה יראה דמשמע שפיר. מן המסורת דהיינו יראה משום דפשטיה דקרא משמע דכתיב בתריה את פני האדון וגו' א"כ משמע יראה זכורך פני האדון והיינו לפי המסורת אבל לפי המקרא דקרינן יראה הל"ל לפני האדון:

מהו דתימא ככח כחו דמי. ולא דמי לעץ המתבקע דהתם נגע במה שבידו בשעת התזת העץ אבל הכא שכבר יצא מידו בשעת התזת תמרים דמי שפיר לכח כחו אימא לא ליחייב קמ"ל:

לא צריכא אלא כו'. פירוש דמהשתא לא צריך לאוקומא בסותר דהוא הדין בזורק ממש:

באשפה העשויה וכו'. והשתא מיירי ביום ובזורק לאשפה ולא בסותר כותלו וא"ת ולינקוט באינה עשויה ליפנות כלל וגם בלילה איכא דמקרי ויתיב וכדקאמר השתא וי"ל דא"כ אנוס הוא דלית ליה לאסוקי אדעתיה הוא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל אבל השתא בעשויה ליפנות בלילה אית ליה לאסוקי גם ביום הוא דמקרי ויתיב:

אף ע"ג דגמיר מצוה קא עביד כו'. וא"ת מ"מ קשה משליח ב"ד דכיון דאילו לקה כבר לאו מצוה קא עביד וכו' וי"ל דמ"מ איכא מצוה מתחילה מה שאין כן בחטיבת עצים דסוכה ואם מצאן חטובות לא היה שם חטיבת מצוה מעולם שהרי לא נחטבו לכך וליכא למימר נמי כיון דאילו לא חטא לאו מצוה היא וכו' דההיא לאו שליח ב"ד מיקרי ולא דמי לרבו ואביו דלעולם שמו זה על בנו וזה על תלמידו:

(לעיל) בלא איבה פרט לשונא. תימה אמאי איצטריך האי קרא תיפוק ליה דכתיב במשנה תורה והוא לא שונא וצ"ע ושמא י"ל דבמשנה תורה נחזרת ונשנית בשביל דבר שנתחדש מיער והרבה פרשיות יש בענין זה במשנה תורה אבל לא קשה מולא אויב לו דבאלה מסעי דההוא איצטריך למימר אפילו לא אויב לו [לעדים ולדיינים] כדאמרי' בסנהדרין (דף כט.). (במשנה תורה כתיב נמי כי לא שונא הוא לו משום פרשה שנשנית) כך נראה למשי"ח:

יב א מיי' פ"ו מהל' רוצח הלכה טו , סמג עשין עה: