היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו - הרי זה אינו גולה. 

^אזה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה:

 

גמ' מנא ה"מ?

אמר שמואל: דאמר קרא: (במדבר לה, כג) "ויפל עליו וימות" עד שיפול דרך נפילה.

תנו רבנן: (במדבר לה, יא) "בשגגה" - פרט למזיד.

(דברים יט, ד) "בבלי דעת" - פרט למתכוין.

מזיד - פשיטא?! בר קטלא הוא?

(אלא) אמר רבא: 

אמר - רבא גרסינן ולא גרסינן אלא:

^באימא: פרט לאומר מותר.

באומר מותר - סבור שמותר להרוג את ישראל וזהו מזיד שלו:

א"ל אביי: אי אומר מותר - אנוס הוא?

אנוס הוא - והיאך הוא קורהו מזיד:

אמר ליה: שאני אומר: האומר מותר - קרוב למזיד הוא.

(דברים יט, ד) "בבלי דעת" - פרט למתכוין.

מתכוין - פשיטא?! בר קטלא הוא?

אמר רבה: ^גפרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. לכותי והרג את ישראל. לנפל והרג בן קיימא.

ת"ר: (במדבר לה, כב) "אם בפתע" - ^דפרט לקרן זוית.

בפתע פרט לקרן זוית - שלשון פתע הוא בסמוך. כדמתרגמי' בתכיף. פרט לקרן זוית אם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו:

"בלא איבה" - ^הפרט לשונא.

"הדפו" - ^ושדחפו בגופו

שדחפו בגופו - בלא מתכוין:

"או השליך עליו" - להביא ^זירידה שהיא צורך עליה.

להביא ירידה שהיא צורך עליה - כגון הרוצה להרים ידו בכח וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג דלא תימא הואיל וצורך עליה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל:

"בלא צדיה" - ^חפרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר.

בלא צדיה - לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד שני:

(שמות כא, יג) "ואשר לא צדה" - ^טפרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע.

ואשר לא צדה - שלא נתכוין לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם:

פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע - וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה:

(דברים יט, ה) "ואשר יבא את רעהו ביער" - ^ימה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם.

אף כל שיש לו רשות לניזק כו' - יצאה חצר של בעל הבית:

בעא מיניה רבי אבהו מרבי יוחנן: היה עולה בסולם ונשמט השליבה מתחתיו ונפלה והרגה - מהו?

כי האי גוונא עליה היא או ירידה היא?

עליה היא או ירידה היא - בתר דידיה אזלינן והוא היה עסוק בעליה או בתר שליבה אזלינן והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה:

א"ל: ^ככבר נגעת בירידה שהיא צורך עליה.

כבר נגעת כו' - הרי נגעת כאן בירידה שהיא צורך עליה והא רבינן לה לעיל לחיובא:

איתיביה: זה הכלל: כל שבדרך ירידתו - גולה. שלא בדרך ירידתו - אינו גולה.

שלא בדרך ירידתו לאיתויי מאי? לאו לאיתויי כה"ג?

וליטעמיך, "כל שבדרך ירידתו" לאיתויי מאי?

אלא לאיתויי קצב, הכא נמי לאיתויי קצב.

דתניא: קצב שהיה מקצב -

תנא חדא: לפניו - חייב. לאחריו - פטור.

לפניו חייב - הרג לפניו חייב:

ותניא אידך: לאחריו - חייב. לפניו - פטור.

ותניא אידך: בין לפניו בין לאחריו - חייב.

ותניא אידך: בין לפניו בין לאחריו - פטור.

ולא קשיא. ^לכאן בירידה שלפניו ועליה שלאחריו.

כאן בעליה שלפניו וירידה שלאחריו.

כאן בירידה שלפניו ושל אחריו.

כאן בעליה שלפניו ושל אחריו.

ה"ג: "כאן בירידה שלפניו ועליה שלאחריו. כאן בעליה שלפניו וירידה שלאחריו. כאן בירידה שלפניו ושל אחריו. כאן בעליה שלפניו ולאחריו".

כל דרך עליה - פטור. וכל דרך ירידה - חייב.

הלכך:

הא דתניא: "לפניו חייב לאחריו פטור" - בירידה שלפניו ועליה של אחריו. השפיל זרועו כדי להרים בכח והרים מכח [בכח והרג (הגהות הב"ח)] לפניו בהשפלתו - חייב. הרג בעלייתו לאחוריו - פטור.

 

והא דתניא: "לאחריו חייב לפניו פטור" - בעליה שלפניו וירידה שלאחריו. כגון המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו וחזר והגביהן להכות לפניו. הרג בהשפלתו דרך אחוריו - חייב. הרג בהגבהתו - פטור.

והא דתניא: "בין לפניו ובין לאחריו חייב" - בירידה שלפניו או שלאחריו.

והא דתניא: "בין לפניו בין לאחריו פטור" - בעליה שלפניו ושל אחריו:

לימא כתנאי:

לימא כתנאי - הך בעיא דרבי אבהו:

היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו:

תני חדא - חייב. ותניא אידך - פטור.

מאי לאו בהא קא מיפלגי: דמר סבר - ירידה היא. ומר סבר - עליה היא?

לא. דכ"ע עליה היא. ולא קשיא. כאן - לניזקין. כאן - לגלות.

לנזקין - חייב. אם לא הרגו אלא הזיקו - חייב, דלנזקין לא שני לן בין שוגג למזיד, בין ירידה לעליה. כדאמרינן בב"ק (דף כו:) "פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון":

 

איבעית אימא: הא והא לגלות, ולא קשיא. הא - דאתליע. הא - דלא אתליע.

הא דאתליע - חייב. שכל שליבה שהתליעה כשדורסין עליה נכפפת היא למטה וירידה היא. ואם לא התליעה אין כאן ירידה:

ואיבעית אימא הא והא דלא אתליע. ולא קשיא. הא - דמיהדק. והא - דלא מיהדק:

הא דמהדק - אם היתה השליבה מלא הנקב שהיא תחובה בו ואחוזה יפה יפה - אין כאן דרך ירידה, ופטור. לא מהדק - ירידה יש כאן וחייב:

 

מתני' נשמט הברזל מקתו והרג:

רבי אומר: אינו גולה. וחכמים אומרים: גולה.

 

מן העץ המתבקע:

מן העץ המתבקע - יצא קיסם וניתז למרחוק והרג:

רבי אומר: גולה. וחכמים אומרים: ^מאינו גולה:

 

גמ' תניא: אמר להם רבי לחכמים: וכי נאמר: (דברים יט, ה) "ונשל הברזל מעצו"? והלא לא נאמר אלא: "[ונשל הברזל] מן העץ"?

ועוד, נאמר: עץ למטה

נאמר עץ למטה - ונשל הברזל מן העץ:

ונאמר עץ למעלה.

ונאמר עץ למעלה - [ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ] לכרות העץ:

מה עץ האמור למעלה מן העץ המתבקע, אף עץ האמור למטה מן העץ המתבקע.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ושניהם מקרא אחד דרשו: "ונשל הברזל מן העץ". רבי סבר: יש אם למסורת. "ונישל" כתיב.

יש אם למסורת - כמה שנמסרה כתב של תיבה למשה אנו צריכין לדורשה, ולא לפי המקרא. כשאתה קורא: "ונשל" אתה מוסיף הברה של אל"ף או של ה"א בין נו"ן לשי"ן. ולפי המסורת: "ונישל" כתיב. ופירושו נישל. שהשיל הברזל מן העץ המתבקע ומצא את רעהו. ורבנן סברי יש אם למקרא: "ונשל" קרינן לשון פעל, הברזל עצמו נשל מעל עצו:

ורבנן סברי: יש אם למקרא, ונשל קרינן.

ורבי: יש אם למסורת סבירא ליה?

 

תוספות

פשיטא בר קטלא הוא. תימה אימא במזיד ולא התרו בו וי"ל דהא נמי נפקא לן מבלי דעת דאיכא מבלי דעת יתירא עוד י"ל דהא נמי פשיטא דלא יגלה דעל כרחך קרא בלא מתכוין איירי מדכתיב והוא לא שונא:

אלא פרט לאומר מותר. וקשה דגבי חלב וגבי שבת דכתיב בשניהם שגגה וחייבין פרק כלל גדול (שבת דף סח: ושם) בתינוק שנשבה לבין הנכרים וי"ל דשאני הכא דכתיב שגגה יתירא למעוטי אומר מותר.:

ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק בכיצד הרגל (ב"ק דף . כו: ושם) פירש רש"י ממעט ליה ממיתה אבל גלות אית ביה ולא נראה דא"כ לא הוי כמו אידך לכן נראה לפרש דפטור (ממיתה) מגלות . כדאמרינן פרק כיצד הרגל (שם ד"ה פרט):

מה יער שיש לו רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם וכו'. וקשה דמסתמא כמו כן נימא מה יער מקום שעומד שם המזיק ויש רשות לניזק להיות לשם וא"כ קשה דתנן הזורק אבן לרשות הרבים הרי הוא גולה ומוקי לה בסותר כתלו שהוא ברשותו והרג הניזק שהוא ברשות הרבים ואמאי גולה והא בעינן מקום שיהא רשות לניזק ולמזיק ושיהא הניזק במקום שהמזיק עומד בו וי"ל דלא יליף מיניה מקום ההכאה אלא שיש רשות לשניהם לעכב במקום ההכאה:

נשמטה השליבה. והרגתו השליבה אבל אם הרגו אדם פטור דבעינן דרך ירידה:

ואי בעית אימא הא דאיתלע והא דלא איתלע. ולפי האי איבעית אימא כולי עלמא סברי ירידה היא וקשה א"כ אמאי לא קאמר דכולי עלמא ירידה היא הא דאתלע והא דלא אתלע ועוד קשה כי קאמר מעיקרא דכ"ע עליה היא א"כ קשה ברייתא זו לברייתא דלעיל או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ונראה לפרש דה"ק דכ"ע דעליה הוי ומיירי במוהדק ובדלא אתלע ולא מיירי בירידה שהיא צורך לעליה דבהא לא פליגי ברייתות והכא הכי קאמר איבעית אימא הא והא לגלות ומיירי הברייתא שמחייבה בירידה שהיא צורך לעליה:

מתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק ב (עריכה)