שאין בה שוה פרוטה.
שאין בה שוה פרוטה - שאם יש בה תשלומי פרוטה משלם ואינו לוקה דילפינן בכתובות באלו נערות (דף לב:) בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין וכי אין בה שוה פרוטה לוקה שעבר על לא תוסיף פן יוסיף (דברים כה):
דא"ר אמי א"ר יוחנן אהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה - לוקה.
ולא מקשינן הכאה לקללה:
ולא מקשינן הכאה לקללה - לומר שכשם שאינו לוקה על קללתו דכתיב בעמך כך לא ילקה על הכאתו ופלוגתא היא בסנהדרין דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש:
חוץ מעל ידי גר תושב וכו':
חוץ מגר תושב - ומשמע, דמתרוייהו ממעט ליה, דלא הוא [הגר תושב] גולה ע"י הריגתו, אלא נהרג. ולא ישראל גולה עליו:
אלמא, גר תושב עובד כוכבים הוא [עובד כוכבים ההורג אפי' בשוגג במיתה, כדלקמן].
אימא סיפא: "גר תושב גולה ע"י גר תושב"?
אמר רב כהנא: לא קשיא. בכאן, בגר תושב שהרג גר תושב. כאן, בגר תושב שהרג ישראל.
ל"ק כו' גר תושב שהרג גר תושב - גולה. כדקתני בהדיא. ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה, דלא סגי ליה בגלות [אלא נהרג]:
איכא דרמי קראי אהדדי.
כתיב: (במדבר לה, טו) "לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים".
וכתיב: (במדבר לה, יב) "והיו לכם הערים למקלט", לכם ולא לגרים?
אמר רב כהנא: לא קשיא.
כאן, בגר תושב שהרג ישראל.
כאן בגר תושב שהרג גר תושב.
ורמינהי: לפיכך, גר ועובד כוכבים שהרגו - נהרגין.
לפיכך - אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי. וקיי"ל אזהרתן זו היא מיתתן. לפיכך גר תושב או עובד כוכבים שהרגו - נהרגין. ואפי' בשוגג. שאין בני נח צריכין התראה. כדאמרינן בסנהדרין (דף נז.):
קתני: גר דומיא דעובד כוכבים. מה עובד כוכבים לא שנא דקטל בר מיניה ולא שנא דקטל דלאו בר מיניה - נהרג.
מה עובד כוכבים ל"ש קטל בר מיניה - עובד כוכבים כמותו:
לאו בר מיניה - ישראל:
אף גר, לא שנא דקטל בר מיניה ולא שנא קטל דלאו בר מיניה - נהרג?
אף גר תושב לא שנא קטל בר מיניה - גר תושב כמותו:
דלאו בר מיניה - ישראל:
אמר רב חסדא: ל"ק.
כאן, שהרגו דרך ירידה. כאן, שהרגו דרך עלייה.
דרך ירידה, דישראל גלי - איהו נמי סגי ליה בגלות.
דרך עלייה, דישראל פטור - הוא נהרג.
א"ל רבא: ולאו ק"ו הוא?
ומה דרך ירידה, דישראל גלי, איהו נמי סגי ליה בגלות. דרך עלייה, דישראל פטור, איהו נהרג?!
אלא אמר רבא: גבאומר מותר.
באומר מותר - נהרג. דלאו בר גלות הוא:
א"ל אביי: אומר מותר, אנוס הוא?
א"ל: שאני אומר, אומר מותר קרוב למזיד הוא.
ואזדו לטעמייהו.
ואזדו לטעמייהו - רב חסדא, דלא בעי לשנויי באומר מותר - דקסבר אנוס הוא. ורבא דאמר נהרג [אזדו לטעמייהו]:
דאיתמר: כסבור בהמה ונמצא אדם, כנעני ונמצא גר תושב:
כסבור בהמה - ה"ז כאומר מותר, שהיה לו ללמוד, ואף זה היה לו לעיין. ובגר תושב עסקינן:
רבא אומר: חייב.
חייב - מיתה:
אומר מותר - קרוב למזיד הוא.
רב חסדא אומר: פטור. אומר מותר - אנוס הוא.
איתיביה רבא לרב חסדא: (בראשית כ, ג) "הנך מת על האשה אשר לקחת".
מאי לאו, בידי אדם?
מאי לאו בידי אדם - בדיני בני נח. וזה: אומר מותר היה, כסבור אחות אברהם היא:
לא, בידי שמים.
דיקא נמי. דכתיב: (בראשית כ, ו) "מחטוא לי".
ולטעמיך: (בראשית לט, ט) "וחטאתי לאלהים", לאלהים ולא לאדם?
לאלהים ולא לאדם - והלא יודע שהיא אשת איש:
אלא דינו מסור לאדם. הכא נמי, דינו מסור לאדם.
איתיביה אביי לרבא: (בראשית כ, ד) "הגוי גם צדיק תהרוג"?
הגוי גם צדיק תהרוג - קס"ד שהודה לו הקב"ה, אלמא אנוס הוא:
התם כדקא מהדרי עלויה: (בראשית כ, ז) "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא"
כדקא מהדרי ליה עילויה - לא הודה לדבריו, שהשיב לו תשובה שחייב מיתה, שאינו צדיק בדבר. שהיה לו ללמוד דרך ארץ, כדמפרש ואזיל:
אלמא גר תושב עובד כוכבים הוא. (אינו) מדקדק מדאתי למעוטי גר תושב לפי שאינו ממעט אלא גר תושב שהרג ישראל שאינו גולה אלא נהרג וכן ישראל שהרג גר תושב דפטור דכן מוכיח לשון מתני' דקתני הכל גולין ע"י ישראל וישראל ע"י כולן חוץ מגר תושב דלא הוי בכלל דהאי הכל דאין גולין ע"י ישראל וכן ישראל אינו גולה על ידו (אלא) קא סלקא דעתיה דכיון דישראל אינו גולה ע"י גר תושב ולא גר תושב ע"י ישראל אלמא גר תושב דינו כעובד כוכבים א"כ הוא הדין גר תושב לגר תושב מידי דהוה אעובד כוכבים לעובד כוכבים ולכך קאמר אימא סיפא וכו' ומשני רישא דוקא קאמר גר תושב לישראל אבל גר תושב לגר תושב לא וכדמייתי בתר הכי מקראי ובתוספ' ראיתי שדחק לפרש דמעיקרא סלקא דעתיה דגר תושב וישראל גולין זה ע"י זה וחוץ דגר תושב דקתני במתני' אתא למעוטי שאין גר תושב גולה ע"י הכל ולא הכל על ידו ולא ידענא מאי קאמר חדא דכל היכא דקתני חוץ וכו' קאי אכל מה דלעיל מיניה ואף את"ל דהאי חוץ אתי למעוטי דלא הוי בכלל ישראל לגלות ע"י הכל והכל על ידו (מ"מ קשה דהא לא קתני כללא גבי ישראל וחוץ משמע דאתי לאפוקי מכללא ועוד דגר תושב לאו בכלל ישראל הוא ואמאי איצטריך לאפוקי וע"ק דא"כ דס"ד מעיקרא דישראל וגר תושב גולין זה ע"י זה מאי קאמר אלמא עובד כוכבים הוא אי עובד כוכבים לא יגלה ישראל על ידו ולא הוא ע"י ישראל: דרך עלייה דישראל פטור הוא נהרג. וא"ת אכתי לא הויא דומיא דעובד כוכבים דאפי' דרך ירידה נהרג וי"ל דמ"מ הוא דומיא דעובד כוכבים מה עובד כוכבים לא שנא בר מיניה ל"ש לאו בר מיניה כו' ובכך הוי סגי דומיא דעובד כוכבים בחדא מילתא: אמר ליה רבא לא כ"ש הוא ומה דרך ירידה וכו'. וא"ת אדרבה היא הנותנת דרך ירידה ניתן לישראל לכפרה דסגי ליה בגלות אבל דרך עלייה לא ניתן לישראל לכפרה חמור הוא ואינו גולה דלא סגי בגלות דה"נ אמרינן ברפ"ק (לעיל דף ב:) וי"ל דלית ליה האי טעמא דדרך עלייה לאו משום דלא סגי ליה בגלות אלא משום דקיל הוא ביותר מירידה דהוי אנוס ביותר והלכך לא מצי אמרת דחמור ביותר מירידה:
ואזדו לטעמייהו. רב חסדא דמוקי לה דרך עלייה ואז נהרג ולא מוקי לה באומר מותר משום דס"ל דאומר מותר אנוס הוא ולא מיקטל ורבא אית ליה איפכא דדרך עלייה לא מיקטל. אבל אומר מותר מיקטל דהיה לו ללמוד ולא למד:
כסבור בהמה ונמצא אדם. רבא אמר חייב דהיה לו לעיין אם אדם אם בהמה. וא"נ אומר מותר היה לו ללמוד וצ"ל שנמצא אדם גר תושב מדקאמר ונמצא גר תושב וכן הא דקאמר חייב איירי בגר תושב דאי בישראל לא מיחייב אגר תושב ועוד דאי בישראל א"כ חייב דקאמר רבא חייב גלות קאמר וזה אינו דהא לעיל ממעטינן אומר מותר מגלות אלא על כרחך מיירי שההורג נמי גר תושב ורבא דאמר חייב חייב מיתה קאמר:
דאומר מותר קרוב למזיד הוא. פי' משום דהיה לו ללמוד והכא נמי היה לו לעיין:
ורב חסדא אומר פטור דאומר מותר אנוס הוא. וא"ת רב חסדא היכי מתרץ ברייתא דלעיל (דף ז:) דקתני פרט למזיד ואוקימנא דר"ל לאומר מותר ולדידיה הא אומר מותר לא הוי מזיד וי"ל דרב חסדא סבר דמ"מ קרי ליה מזיד משום דבמזיד נהרג שיודע בטוב שהוא הורגו וא"ת דבריש פירקין (דף ז:) אמרינן בבלי דעת פרט למתכוין לבהמה והרג לאדם ולמה לי קרא תיפוק ליה משום דחשיב אומר מותר כדמשמע הכא ואומר מותר הוינא ממעט מבשגגה וי"ל דלעיל מיירי כגון דאיכא בהמה ואדם לפניו ונתכוין לבהמה והרג אדם אבל הכא שלאותו דבר שנתכוין נמצא שהוא אדם ומשום הכי קאמר רבא שהוא קרוב למזיד:
אלא דינו מסור לאדם וכו'. לפי הגי' ה"פ אלא אע"ג דכתיב וחטאתי לאלהים מ"מ הוי דינו מסור לאדם פי' חייב בדיני אדם וקשה דלישנא לא משמע הכי לכן נראה כאידך גירסא אלא דינו מסור לשמים וכו' פי' אלא לכך נקט וחטאתי לאלהים דאע"ג דחייב אף בדיני אדם משום דדינו היה מסור לשמים לפי שלא היו שם עדים הלכך אין דינו מסור אלא לשמים ה"נ דכתיב מחטוא לי היינו דדינו מסור לשמים ולא לאדם לפי שלא. ידע מעולם שהיא אשת איש ולעולם חייב בדיני אדם. כך נראה למשי"ח:
התם כדאהדרו ליה. שלא היה צדיק כדמסיק ואזיל השב אשת האיש כי נביא הוא דה"ל ללמוד ורב חסדא לית ליה האי דרשא דכי נביא הוא אבל ליכא לפרושי דאהדרו ליה דכתיב ואם אינך משיב דע כי מות תמות שאחרי שהודיעו שהיא אשת איש א"ל הכי ומ"מ י"ל מדאיצטריך לומר לו כן ש"מ שהיה אומר לו שכך דינו גם למי שטעה לפי שהיה לו ללמוד ולא למד והא דקאמר אשת נביא הוא וכו' מילתא באפי נפשיה היא ולא משנויא הוא כמו לפירוש הקונט' והא דמסיק דהיה לו ללמוד כו' מיתוקמא שפיר גם כרב חסדא דמדרך ארץ יש לו ללמוד ומיהו נמי ניחא לשיטת קונטרס:
כט א מיי' פ"טז מהל' סנהדרין הלכה יב , ומיי' פ"ה מהל' חובל הלכה ג , סמג עשין ע , טור ושו"ע חו"מ סי' תכ סעיף ב:
ל ב מיי' פ"ה מהל' רוצח הלכה ג והלכה ד:
לא ג מיי' פ"ה מהל' רוצח הלכה ד , ומיי' פ"י מהל' מלכים הלכה א: