אמר רב יהודה אמר רב: נידוי על תנאי - צריך הפרה.
מנלן? - מיהודה.
דכתיב: (בראשית מג, ט) "אם לא הביאותיו אליך וגו'".
וחטאתי לך - לשון נידוי הוא שיהא מנודה לאביו:
וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב: (דברים לג, ו) "יחי ראובן ואל ימות וגו' וזאת ליהודה"?
מאי דכתיב יחי ראובן וגו' וזאת ליהודה - מה ראה לסמוך יהודה לראובן, ומה ראה להתחיל בברכת יהודה בלשון: "וזאת ליהודה"? אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים ושל יהודה מגולגלין - אמר לשון זה: "יחי ראובן" כלומר ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי, וזאת תהיה ליהודה שהם מגולגלין? עצמות כל השבטים יצאו ממצרים ונשאום בניהם במדבר. וזהו שאמר יוסף לאחיו: (שמות יג) "והעליתם עצמותי מזה אתכם" עם עצמותיכם:
כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר, עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים.
אמר לפניו: "רבונו של עולם! מי גרם לראובן שיודה - יהודה.
(דברים לג, ז) "וזאת ליהודה"?
"שמע ה' קול יהודה" - עאל איבריה לשפא.
על איבריה לשפא - נכנסו עצמותיו למקום חיבורם ששפו משם. כמו: "דשף מדוכתיה" (חולין דף מב: נד.:) לשפא אישלויי"ש דורא:
לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע - (דברים לג, ז) "ואל עמו תביאנו".
לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן.
למשקל ולמטרח - לישא וליתן:
(דברים לג, ז) "ידיו רב לו".
ידיו רב לו - יהי בו כח לריב ריבו לעצמו נגד חביריו:
לא הוה ידע לפרוקי קושיא - (דברים לג, ז) "ועזר מצריו תהיה".
איבעיא להו: במיתת כולן הוא חוזר או דלמא במיתת אחד מהן?
ת"ש: "נגמר דינו בלא כ"ג - אינו יוצא משם לעולם".
ואם איתא ליהדר (ביה) בדהנך?
ליהדר בהנך - במיתת מרובה בבגדים או בשעבר ממשיחותו אלא לאו ש"מ כולהו:
בדליכא:
מתני' משנגמר דינו מת כ"ג - ה"ז אינו גולה.
ה"ז אינו גולה - מפרש טעמא בגמ' מק"ו:
אם עד שלא נגמר דינו מת כ"ג, ומנו אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו - חוזר במיתתו של שני.
חוזר במיתתו של שני - יליף טעמא בגמ':
נגמר דינו בלא כ"ג,
נגמר דינו בלא כ"ג - שלא מינו אחר תחתיו עד שנגמר דינו של זה לגלות:
וההורג כ"ג.
וכ"ג שהרג
- אינו יוצא משם לעולם.
ואינו יוצא: לא לעדות מצוה. ולא לעדות ממון. ולא לעדות נפשות.
ואפי' ישראל צריכים לו. ואפי' שר צבא ישראל, כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם.
שנאמר:(במדבר לה, כה) "אשר נס שמה" - שם תהא דירתו. שם תהא מיתתו. שם תהא קבורתו.
כשם שהעיר קולטת, כך תחומה קולט.
רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם - רבי יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם. ורשות ביד כל אדם.
רבי עקיבא: אומר רשות ביד גואל הדם. וכל אדם חייבין עליו:
גמ' מ"ט?
אמר אביי: ק"ו. ומה מי שגלה כבר - יצא. עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה?
ודלמא, האי דגלה - איכפר ליה. האי דלא גלה - לא?
מידי גלות קא מכפרא? מיתת כהן הוא דמכפרא:
אם עד שלא נגמר דינו וכו':
מנא הני מילי?
אמר רב כהנא: דאמר קרא: (במדבר לה, כה) "וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש". וכי הוא מושחו? אלא זה שנמשח בימיו.
שנמשח בימיו - משנעשה זה רוצח:
מאי הוה ליה למעבד?
מאי הוה ליה - להאי כהן למיעבד מאחר שעדיין לא היה כ"ג כשהרג זה למה הוא נענש:
היה לו לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות, ולא ביקש.
אמר אביי: נקטינן, נגמר דינו ומת - מוליכין את עצמותיו לשם. דכתיב: (במדבר לה, לב) "לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן", ואיזהו ישיבה שהיא בארץ - הוי אומר זו קבורה.
תנא: מת קודם שמת כ"ג
תנא מת - רוצח בערי מקלט ומת כ"ג אחר זמן:
מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו.
דכתיב: (במדבר לה, כח) "ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" - איזהו ישיבה שהיא בארץ אחוזתו הוי אומר זו קבורה.
לשבת בארץ - בתוך הקרקע:
נגמר דינו ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה - פליגי בה רבי אמי ור' יצחק נפחא. חד אומר: מתה כהונה.
מתה כהונה - הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה:
וחד אומר: בטלה כהונה.
בטלה כהונה - איגלאי מילתא למפרע שלא היה כ"ג והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כהן גדול ואינו חוזר לעולם:
לימא בפלוגתא דר"א ורבי יהושע קא מיפלגי?
דתנן: היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה -
ונעשה כ"ג בן גרושה - יצא עליו עדות שהוא חלל:
ר"א: אומר כל קרבנות שהקריב - פסולין. ורבי יהושע: מכשיר.
מאן דאמר מתה - כר' יהושע.