ואמדו שאין יכול לקבל ארבעים - פטור.

ואמדו שאין יכול לקבל פטור - דכיון דנתבזה בבית דין ולקה קצת - סגי ליה בהכי. אבל לא לקה אלא אמדוהו לארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל כולם - לא מיפטר. דאין רשאין  לגרוע האומד - אלא לוקה אחר זמן. והכי נמי אם אמדוהו לשמונה עשר ומשלקה חזרו ואמדו שיכול עדיין לקבל ארבעים - פטור משום דלקה. אבל לא לקה - רשאין להוסיף על אומד ראשון: 

אמדוהו לקבל שמונה עשרה, ומשלקה אמדו שיכול הוא לקבל ארבעים - פטור:

גמ' 

מ"ט?

אי כתיב "ארבעים במספר" הוה אמינא ארבעים במניינא. השתא דכתיב "במספר ארבעים" מנין שהוא סוכם את הארבעים.

אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי

גמ' כמה טפשאי שאר אינשי - כמה שוטים הללו רוב בני אדם: 

דקיימי מקמי ספר  תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה.

דאילו בס"ת כתיב: "ארבעים" ואתו רבנן בצרו חדא:

רבי יהודה אומר ארבעים שלימות וכו' [בין כתפיו]:

אמר ר' יצחק: מאי טעמא דרבי יהודה?

דכתיב: (זכריה יג, ו) מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הכתי בית מאהבי. ורבנן?

ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב:

אין אומדין אלא במכות הראויות וכו':

לקה - אין. לא לקה - לא.

ורמינהו: אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל ארבעים - פטור. אמדוהו לקבל שמונה עשרה וחזרו ואמדוהו שיכול לקבל ארבעים - פטור.

ורמינהו אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול פוטרין אותו. אע"ג דלא לקה - אלמא דלא שני בין לקה ללא  לקה וה"נ בין שאמדוהו לארבעים בין שאמדוהו לשמונה עשרה לא עבדינן ליה אלא אומד ראשון וקשה בין מרישא ובין מסיפא:

אמר רב ששת: לא קשיא. הא דאמדוהו ליומי, הא דאמדוהו למחר וליומא אוחרא:

הא דאמדוהו ליומי' - מתניתין באמדוהו ליומיה לקבל מ' או שמונה עשרה, והלכך כי חזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל או יכול - איגלאי מילתא דאומד שלהם לא היה כלום, כיון דבו  ביום סתרו כל מה שאמדו, שהרי זה לא נשתנה ולא הכחיש בשהות מועט כזה ויש לומר דהם טעו באומד - הלכך כי אמדו תחלה לארבעים וחזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל אם לקה מקצתן - פוטרין אותו שהרי נתבזה. ואם לא לקה הרי הוא כמי שלא אמדוהו כלל ועכשיו הוא דמעיינו בדיניה ואמרו אין יכול וממתינין לו עד שיבריא ויהיו אומדין אותו אומד הראוי לו. וכן אמדו תחלה לי"ח ובו ביום חזרו ואמדו שיכול לקבל ארבעים איגלאי מילתא דטעו באומד ראשון ואינו כלום והלכך אם לקה כבר כל השמונה עשרה פוטרין אותו דכיון דיצא מב"ד כבר בזיון ב"ד הוא להחזירו אבל לא לקה רשאין להוסיף על אומד ראשון דאינו כלום:

וברייתא בדאמדוהו למחר או ליומא אוחרא - ליום אחר, דההוא ודאי אומד גמור הוא שיפה עיינו שהיה יכול זה לקבל עד אותו יום כך וכך מכות אלא נשתנה והכחיש. הלכך כי  אמדוהו לארבעים עד יום פלוני וכשהגיע יום פלוני אמדו שאין יכול לקבל כולם - אומד ראשון אומד גמור היה והואיל ונשתנה ונתקלקל שאין יכול לקבל - פטור אע"פ שלא לקה שהרי נתבזה באותו אומד. וכי אמדוהו נמי לשמונה עשרה עד יום פלוני וכשהגיע יום פלוני אמדו שיכול לקבל ארבעים אין לוקה אלא אומד ראשון דאומד גמור היה כך נראה לרבי. לישנא אחרינא מתני' דאמדוהו ליומיה לקבל ארבעים והלכך אין פוטרין אותו אלא אם כן לקה דודאי יהא בו כח לקבל קצת מן המכות אמדוהו לקבל ליום או ליומים ודאי אין בו כח ואם חזרו בהם פטור מיד וכן קיבל ר' מח"ע ולא נהירא דמשום דאמדוהו ליומיה אמאי ברירא לן שיהא בו כח לקבל קצת מן המכות הם אומדין שאין יכול ואנן אמרינן לילקי ולימות ועוד דאם לקה אמרינן במתניתין ולא דמלקינן ליה לכתחלה. מ"ר:

מתני'

עבר עבירה שיש בה שני לאוין. אמדוהו אומד אחד - לוקה ופטור.

עבירה שיש בה שני לאוין - כגון חורש בשור וחמור וכלאים בכרם:

ואם לאו - לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה:

ואם לאו - דלא אמדוהו אומד אחד אלא ללאו אחד אמדוהו תחלה לוקה ומתרפא:

גמ' 

והתניא: אין אומדין אומד אחד לשני לאוין?

אמר רב ששת: לא קשיא.

הא דאמדוהו לארבעים וחדא, הא דאמדוהו לארבעים ותרתי:

גמ' אמדוהו לארבעים וחדא - כל מה שאומדין עליו עד שלשים ותשע - חשבינן משום חד לאו, דכך הוא דינו למלקות ארבעים חסר אחת על לאו אחד. ואם מוסיפין עליו אפילו שלש  מכות דהוה להו ארבעים ותרתי חשובין אותן שלש אומד ללאו האחר. ואם לא הוסיפו אלא שתים מכות דהוו להו ארבעים וחדא - לוקה שלשים ותשע משום לאו אחד, ומתרפא וחוזר ולוקה - דמכות שאינן ראויות להשתלש לא מלקינן ליה:

מתני'

כיצד מלקין אותו?

כופה שתי ידיו על העמוד הילך והילך

על העמוד - עץ אחד נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות או אמה וחצי והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצידי  העמוד: 

וחזן הכנסת אוחז בבגדיו.

חזן - שמש הקהל. ולא שמעתי בו שום משמעות:

אם נקרעו - נקרעו.

ואם נפרמו - נפרמו.

נפרמו - דשקושרר"א בלע"ז קריעה של תפירה:

עד שהוא מגלה את לבו.

והאבן נתונה מאחריו.

מאחריו - של נידון:

חזן הכנסת עומד עליו ורצועה בידו של עגל כפולה, אחד לשנים ושנים לארבעה.

ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה.

כפולה אחת לשתים - ועוד רצועה אחרת כפולה לשתים היינו שתים רצועות שהן ארבע ואותן השתי רצועות עולות ויורדות בה כלומר אותן שתי רצועות היו תלויות באמצע הרצועה  ושל חמור לקיים בהן יבא מי שמכיר אבוס בעליו כו':

היה מכה - וכשהוא מגביה ידו ומוריד הן עולות ויורדות כך קיבל רבי מעיקרא ולא נהירא לשון אחר מפי רבי עולות ויורדות כן דרך תפירה של רצועה תוחב ראש רצועה בנקב כנגד  מטה וחוזר ותוחב בנקב אחר דרך מעלה ונראה כמעלה ומוריד:

ידה טפח, ורחבה טפח, וראשה מגעת על פי כריסו.

ידה טפח - מקל שתלויה בה ארכה טפח ורצועה עצמה רחבה טפח ומגעת עד פי כריסו שמשער כך שכשהוא מכה כלה ראשה של רצועה בפי כריסו בתחלת כריסו שהמכה עומד בצד המוכה ומכה אותו ברוחב גבו הלכך אורך הרצועה ברוחב כל גבו עד מקום שמתחיל שם הכרס ואף ע"ג דאמרן לעיל האבן נתונה לה לאחוריו אעפ"כ היה הוא משלחף עצמו לצד צדו והיה מכה ברחבו:

ומכה אותו שליש מלפניו, ושתי ידות מלאחריו.

שליש מלפניו - על הבטן, ושתי ידות מאחוריו בגמרא מפרש טעמא:

ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה.

שנאמר: (דברים כה, ב) והפילו השופט.

והמכה - מכה בידו אחת בכל כחו.

והקורא - קורא: (דברים כח, נח, נט) אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך ואת מכות וגו'.

והקורא קורא אם לא תשמור - הא מיפשט פשיטא לן דבעי קריאה כדאמרן [כריתות] (דף יא.) בקורת תהיה בקרייה תהא דלהכי קתני הכא והקורא:

(וחוזר לתחלת המקרא [יש בזה דיון שלכאורה מילים אלו הם בסוף הפסוקים]): (דברים כט, ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו'.

וחותם: (תהלים עח, לח) והוא רחום יכפר עון וגו'.

וחוזר לתחלת המקרא.

ואם מת תחת ידו - פטור.

אם מת תחת ידו פטור - דשליח ב"ד הוא, ואמרן לעיל (דף ח.) יצא האב המכה את בנו ושליח ב"ד:

הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת - הרי זה גולה על ידו.

הוסיף לו רצועה - על האומד ומת - ה"ז גולה על ידו. ולא דמי להכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דאמרינן בהנשרפין (סנהדרין דף עח.) כולן פטורין דההיא אוקימנא לה בגוסס בידי  אדם: 

נתקלקל בין בריעי בין במים - פטור.

נתקלקל כו' פטור דכתיב ונקלה והרי נקלה:

רבי יהודה אומר: האיש בריעי והאשה במים: