הא תו ל"ל?

הא תו למה לי - למיתני אין טעון כיבוס אלא שנתקבל בכלי הא תנא ליה נשפך על הרצפה:

מה טעם קאמר. מה טעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס - לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזייה:

 

ראוי להזאה:

למעוטי מאי? למעוטי קיבל פחות מכדי הזייה בכלי זה ופחות מכדי הזייה בכלי זה.

קיבל פחות מכדי הזייה בכלי זה - וחזר ועירב:

דתניא: רבי חלפתא בר שאול אומר:

דתני ר' חלפתא - לגבי מי חטאת:

קידש פחות מכדי הזייה בכלי זה ופחות מכדי הזייה בכלי זה

קידש - מי חטאת באפר פרה:

• לא קידש.

• לא קידש - כדבעי טעמא ואזיל:

איבעיא להו בדם מהו?

בדם מאי - גבי חטאת הפנימית קיבל פחות מכדי הזייה כו' וחזר ועירב מי הואי קבלה או לא:

הלכתא היא ומהלכתא לא גמרינן.

הלכתא - גבי מי חטאת:

ומהלכתא לא גמרינן - מילתא אחריתי דקי"ל שבת (דף קלב.) אין דנין מהלכה:

או דלמא התם מ"ט דכתיב: (במדבר יט, יח) "וטבל במים"

וטבל במים - מדקרינן במים ולא קרינן במים משמע במים הנזכרים למעלה לענין קידוש שיהא בשעת קידוש שיעור טבילה:

ה"נ כתיב: (ויקרא ד, ו) "וטבל בדם"

ה"נ - הא כתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם שיהא בדם הראשון שיעור טבילה מתחילתו:

תא שמע. דא"ר זריקא א"ר אלעזר: אף בדם  לא קידש.

אמר רבא. תניא:

"וטבל" ולא מספג בדם.

מספג - מקנח בשולי הכלי או בדופנותיו:

עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו.

שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא - גרסינן כדפרי' בדם הראשון משמע:

"מן הדם"

מן הדם - והזה מן הדם:

מן הדם שבענין.

שבענין - מדם האמור בענין טבילה שהזה ממנה ראשונה יזה את כולן שצריך לחזור ולטבול בו אצבעו על כל הזייה טבילה ולמעוטי שירים שבאצבע דהאי מן הדם קרא יתירא הוא  דלא צריך למיכתב אלא והזה ז' פעמים:

ואיצטריך למיכתב בדם. דאי כתב רחמנא: וטבל, ה"א אע"פ דליכא שיעור טבילה מעיקרו,

אע"ג דליכא שיעור טבילה מעיקרא - הואיל ואיכא שיעור בשעת טבילה:

כתב [רחמנא] בדם.

להכי איצטריך למיכתב בדם - דמשמע בדם שהזכיר לענין קבלה:

ואי כתב רחמנא: "בדם", ה"א אפילו מספג - כתב רחמנא: "וטבל" מן הדם שבענין.

למעוטי מאי?

אמר רבא: למעוטי שיריים שבאצבע.

מסייע לרבי אלעזר.

דאר"א: שיריים שבאצבע - פסולין.

א"ל רבין בר רב אדא לרב: אמר תלמידך אמר רב עמרם

אמר רב עמרם תנינא - תיובתא לר' אלעזר:

תנינא היה מזה וניתזה הזאה מידו

היה מזה - בחטאות הפנימיות וניתזה הזאה מידו על הבגד:

עד שלא הזה טעון כיבוס משהזה אין טעון כיבוס.

מאי לאו ה"ק: עד שלא גמר מלהזות - טעון כיבוס.

עד שלא גמר כל ההזאות - טעון כיבוס ואפי' ניתז בין ההזאה להזאה משירים שבאמצע אלמא שירים שבאצבע כשרין דאי פסולין אמאי טעון כיבוס:

משגמר להזות - אין טעון כיבוס?

לא. ה"ק: עד שלא יצתה הזאה מידו - טעון כיבוס. משיצתה הזאה מידו - אין טעון כיבוס.

עד שלא יצתה מידו - משטבל טעון כיבוס משיצתה הזאה מידו לאחר טבילה דהוי להו שירים באצבע אין טעון כיבוס:

איתיביה אביי: "גמר מלהזות - מקנח ידו בגופה של פרה".

גמר מלהזות - במס' פרה (פ"ג מ"ט) תנן לה גמר מלהזות ז' הזאות שמזה בהר המשחה כנגד פתחו של היכל כדכתיב (במדבר יט) אל נכח פני אהל מועד:

גמר - אין. לא גמר - לא?

א"ל: גמר, מקנח ידו בגופה של פרה.

מקנח ידו בגופה של פרה - שאף דמה טעון שריפה כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף:

לא גמר, מקנח אצבעו.

בשלמא גמר מקנח ידו בגופה של פרה, שנאמר: (במדבר יט, ה) ושרף את הפרה לעיניו. אלא אצבעו במאי מקנח?

אלא אצבעו - בין הזאה להזאה:

במה יקנח - בגופה של פרה לא מצית אמרת שילכלך אצבעו בגוף הפרה וידבקו בו נימין:

אמר אביי בשפת מזרק. כדכתיב (עזרא א, י) כפורי זהב:

כפורי זהב - גבי כלי שרת כתיב בספר עזרא והן מזרקין ועל שם שמקנח בו אצבעו קרי להן כפורי לשון וכפר ידיה דנירון קיסר (גיטין דף נו.):

 

מתני'

ניתז על העור: עד שלא הופשט - אינו טעון כיבוס.

מתני' עד שלא הופשט אין טעון כיבוס - טעמא מפרש בגמרא דבעינן ראוי לקבל טומאה בלא חסרון מלאכה:

משהופשט - טעון כיבוס. דברי רבי יהודה.

רבי אלעזר אומר: אף משהופשט אינו טעון כיבוס, אלא מקום הדם. 

אף משהופשט - כל זמן שלא נתקן להיות כלי אין טעון כיבוס דבעינן דבר המקבל טומאה שאין מחוסר אפילו מחשבה:

אלא מקום הדם - ולא כל הבגד:

ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה.

ודבר הראוי לקבל טומאה - ואע"פ שמחוסר מחשבה ובלבד שלא יהא מחוסר מלאכה וסתמא כרבי יהודה:

וראוי לכיבוס.

וראוי לכיבוס - בגמרא מפרש למעוטי מאי:

אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כיבוס.

והכיבוס במקום קדוש.

במקום קדוש - בעזרה:

ושבירת כלי חרס במקום קדוש.

ושבירת כלי חרס - שבישל בה חטאת במקום קדוש ובגמרא יליף לה:

ומריקה ושטיפה בכלי נחושת, במקום קדוש.

זה חומר בחטאת מקדשי קדשים:

זה חומר - אכיבוס קאי:

גמ' מנהני מילי?

דת"ר: (ויקרא ו, כ) "בגד", אין לי אלא בגד מנין לרבות עור משהופשט? ת"ל: (ויקרא ו, כ) אשר יזה עליה תכבס.

יכול שאני מרבה עור עד שלא הופשט? תלמוד לומר: "בגד", מה בגד  הראוי לקבל טומאה אף כל הראוי לקבל טומאה. דברי ר' יהודה.

גמ' מה בגד הראוי לקבל טומאה - דאין לך בגד קטן ששמו בגד שאינו ראוי לקבל טומאה אם חישב עליו לכלי כמות שהוא אף כל כו' ועור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חישב  עליו לעבדה כמו שהיא אבל כל זמן שלא הופשט אינו ראוי לכלי:

רבי אלעזר אומר: "בגד", אין לי אלא בגד,

אין לי אלא בגד - סתם בגדים שבתורה צמר ופשתים:

מנין לרבות שק?

שק - מנוצה של עזים:

[רש"י בראשית לב, כא]