וכל מיני בגדים תלמוד לומר (ויקרא ו, כ) אשר עליה תכבס יכול שאני מרבה עור משהופשט ת"ל בגד מה בגד דבר המקבל טומאה אף כל דבר המקבל טומאה מאי בינייהו אמר אביי מטלית פחותה משלש איכא בינייהו מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי דאי בעי חשיב עליה מ"ד דבר המקבל טומאה הא מיהא לאו בת קבולי טומאה היא רבא אמר בגד שחישב עליה לצורה איכא בינייהו מ"ד ראוי הא נמי ראוי דאי בעי מבטיל ליה למחשבתיה מ"ד דבר המקבל טומאה השתא מיהא לאו בת קבולי טומאה היא רבא אמר עוצבא דחשיב עלה לקצעה איכא בינייהו מ"ד ראוי הא נמי ראויה מאן דאמר דבר המקבל טומאה הא לאו מקבלה טומאה עד דמקצע לה והתניא רבי שמעון בן מנסיא אומר עוצבא שחשב עליה לקצעה טהורה עד שיקציענה:
אין טעון כיבוס כו':
מנה"מ דת"ר יכול נתז על מקצת בגד יהא כל הבגד טעון כיבוס ת"ל (ויקרא ו, כ) אשר יזה לא אמרתי לך אלא מקום דם בלבד:
דבר שהוא ראוי לקבל טומאה [וכו']:
סתמא כרבי יהודה ראוי לכיבוס למעוטי כלי דבר גרידה הוא:
אחד הבגד ואחד השק כו':
למימרא דעור בר כיבוס הוא ורמינהו היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה (על). של עור נותן עליה מים עד שתכלה אמר אביי לא קשיא הא רבנן הא אחרים דתניא הבגד והשק מכבסו הכלי והעור מגררו אחרים אומרים הבגד והשק והעור מכבסו והכלי מגררו כמאן אזלא הא דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאניה במיא כמאן כרבנן אמר רבא ומי איכא למאן דאמר עור לאו בר כיבוס הוא והכתיב (ויקרא יג, נח) והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס אלא אמר רבא קרא ומתניתין ברכין כי פליגי בקשין והאמר רב חייא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאניה במיא בקשין וכרבנן הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי ניקו נימא ליה לקרא דכי כתיבן ברכין כתיבן מי לא עסקינן בכלי אכסלגיא הבאים ממדינת הים וקאמר רחמנא ניבעי כיבוס אלא אמר רבא צרעת כיון דמגופיה קא פרחה מחלחלא ליה ומשוי לה רך אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי
וכל מיני בגדים - השירים והכלך וסריקין:
יכול שאני מרבה עור משהופשט - גרסינן ברבי אלעזר משהופשט מיד בלא שום תיקון:
מה בגד המקבל טומאה - דרבי אלעזר גמר בגד דהכא מבגד האמור בשרצים (ויקרא יא) שהוא מקבל טומאה ואינה מחוסר מחשבה:
מאי בינייהו - במאי פליגי היכן מצינו בגד הראוי לקבל טומאה ואינה מקבלה ויליף ר' יהודה מיניה:
דאי [בעי] חשיב עלה - לתקן חלוקו:
רבא אמר - בגד גדול נמי משכחת לה דראוי לקבל ואינו מקבל כגון שחישב עליו לציירו במעשה רוקם דכל כמה דלא ציירי' או מבטל למחשבתו לאו כלי הוא:
דאי בעי מבטל ליה למחשבתו - הא דקיימא לן מחשבה אינה מוציאה מידי מחשבה לענין הוציאו מתורת טומאה תנן לה (כלים פרק כה משנה ט) דמשירדו לטומאתן במחשבה אין מחשבה חוזרת ומוציאתן אבל להורידן לטומאה קי"ל (שם) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה:
עוצבא - שטיח לאכול עליו או לשכב עליו ורובן מן העור ויש שעושין מן הבגד וקי"ל שאם חישב עליו לעוצבא אין צריך וקיצוע דדוייניי"ר בלע"ז ליפותו דבלאו קיצוע חזי לעוצבא בב"ק מייתי לה בפ' מרובה (דף סו:) אבל היכא דחשיב עליה לקוצעה אינה מקבלת טומאה עד שיקצענה כדאמרינן לקמן או יבטל מחשבתו הילכך בגד שעומד לעוצבא וחישב עליה לקוצעה הרי ראוי לקבל טומאה דאי בעי מבטל למחשבתיה ואינו מקבל עדיין ובהא פליגי לרבי יהודה כל בגד במשמע ויש בגד שאינו מקבל טומאה אלא ראוי לטומאה ור' אלעזר כבגד האמור בשרצים בעינן:
והתניא - בניחותא:
עד שיקצענה - או יבטל מחשבתו דקי"ל (שם) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה:
דבר גרידה הוא - דאין מכבסים [אותו] אלא גורדו:
היתה עליו לשלשת - במס' שבת תנן לה היתה על הכר של בגד גיעול של רוק או של צואה מקנחו בסמרטוט בשבת ואינו נותן עליה מים לכלותה להעבירה מפני שהוא מכבס וכיבוס אב מלאכה הוא היינו מלבן ואם היתה לשלשת זו על כר של עור נותן עליה מים עד שתכלה בשטיפת מים ומיהו שפשופי בידים לא ומדקתני נותן עליה מים ש"מ אין כיבוס בעור:
מכבסו - גבי דם חטאת קאי:
מסאניה - בשבת:
קרא - גבי נגעים דכתיב (ויקרא יג) כיבוס בעור:
ומתני' - דהכא קתני העור טעון כיבוס:
ברכין - ודברי הכל וכי פליגי אחרים ורבנן בקשין:
לאו מילתא היא דאמרי - לאוקומי קרא ברכין דהא קרא סתמא כתיב לא שנא רך ולא שנא קשה דמי לא עסקינן דקרא אפילו אכסלגיא קאמר דקשין הן אכסלגיא עור שלוק וקשה:
ומשויא ליה רך - הילכך קרא דצרעת אפילו בקשין ומתניתין ברכין ופלוגתא בקשין: