והיינו דתנן:

והיינו דתנן - במסכת שקלים:

פתחיה על הקינין - זה מרדכי.

פתחיה על הקינין - על השופר ששמו קינין שהמתנדב קן מביא מעות ונותן לתוכו די"ג שופרות היו במקדש ויש בהם שנים ששמן תורים וגוזלי עולה במסכת שקלים:

למה נקרא שמו פתחיה? שפותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון.

שפותח דברים ודורשן - כגון לימתי לעונתי:

כולהו סנהדרין נמי ידעי שבעים לשון?

דאמר רבי יוחנן אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים.

בעלי קומה - שירתתו מהן בעלי דינים ולא ישקרו:

בעלי כשפים - שאם יהא הנדון מכשף והאור לא ישלוט בו יעשו הן מכשפות וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו:

ויודעים שבעים לשון - שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

התורגמן - שלא יחליף טענותיו ויחייבוהו:

אלא דהוה בייל לישני ודריש.

דהוה בייל לישני - בולל ומערבב הלשונות:

ודורשן - כגון עין סוכר וגגות צריפין והיינו דקרו ליה מרדכי בלשן:

והיינו דכתיב במרדכי: (נחמיה ז, ז) "בלשן":

מתני' כיצד הן עושין?

שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב ועושין אותן כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור.

כריכות - כורכין וקושרין ראשי השבלים מלא אגרוף:

כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול.

וכל עיירות הסמוכות לשם מתכנסות - המולה גדולה שיבינו בייתוסין שבמוצאי יו"ט קוצרין אותן דבייתוסין לא מודו כדמפרש לקמן:

כיון שהחשיכה אומר להן: "בא השמש".

אמר להן - הקוצר לבני עיירות העומדות עליו:

בא השמש - אמרו לו הן:

אומר הין

בא השמש? אומר: "הין". "מגל זו"? אומר: "הין". "מגל זו?" - אומר: "הין".

מגל זה - כלומר במגל זה אקצור התבואה:

"קופה זו?" - אומר: "הין". "קופה זו?" - אומר: "הין".

בקופה זו - אתן התבואה:

בשבת אומר להן: "שבת זו?" - אמר: "הין". "שבת זו?" - אמר: "הין".

שבת זו - [כלומר] אקצור בשבת:

"אקצור?" והם אומרים לו: "קצור". "אקצור?" והם אומרים לו: "קצור".

שלש פעמים על כל דבר ודבר. והן אומרים לו: "הין הין הין".

אמרו לו הין - ג' פעמים שואל להן כל דבר:

כל כך למה (לי)? מפני הבייתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט:

וכל כך - שהיה שואל למה:

מפני הבייתוסים - שאומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט אלא במוצאי שבת כדמפרש בגמרא לפיכך הקוצרים מגביהין קולן כדי שישמעו בייתוסין להוציא מלבן:

גמ' ת"ר: "אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למספד בהון:

דלא להתענאה בהון - אבל למספד שרי:

(במקצתן) ומקצתהון - איכא דחמירי כולי האי דאפי' למספד אסור:

מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד.

איתוקם תמידא - הוקם התמיד על משפטו כדמפרש לקמיה דלא למספד:

ומתמניא ביה ועד סוף מועדא - איתותב.

עד סוף מועדא - פסח:

איתותב - נתיישב על דינו שבאותן ימים נצחו חכמים את הבייתוסים:

חגא דשבועיא - דלא למספד".

דלא להתענאה - אבל למספד שרי דלא הויא שמחה יתירה בשל עצרת כבשל תמיד משום דעצרת לא היה שום ראיה לדברי בייתוסין אבל בתמיד היתה ראיה לדבריהם ותרוייהו  מפרש לקמן:

"מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד" - שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד.

מאי דרוש? (במדבר כח, ד) "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".

תעשה - לשון יחיד:

מאי אהדרו? (במדבר כח, ב) "את קרבני לחמי לאשי תשמרו", שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה.

מאי אהדרו - להו רבנן כשנצחום:

תשמרו - לשון רבים:

כולן - כל הקרבנות:

"מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב - חגא דשבועיא דלא  למספד" - שהיו בייתוסין אומרים: "עצרת אחר השבת".

ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: "שוטים! מנין לכם?"

מנין לכם - דהאי ממחרת השבת ממש הוא:

ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: "משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים".

זקן אחד - בייתוסי היה:

מפטפט - בדברי ויכוחין:

קרא עליו מקרא זה (דברים א, ב) אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר

י"א יום וגומר - שאם היה משה מוליך את ישראל דרך הר שעיר היו באין באחד עשר יום לקדש שהיא סמוכה לארץ ישראל: