אבל בארץ לא פליגי - דצריך להביא מן הארץ ולא מן חוצה לארץ:

ומה אני מקיים וכי תבואו - דמשמע דאין בא אלא מן הארץ:

קסבר חדש בחוצה לארץ - קודם לעומר אסור דאורייתא דהא דכתיב (ויקרא כג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו נוהג אפי' בחוצה לארץ:

דמושבותיכם - דכתיב בההוא קרא כל מקום שאתם יושבים משמע וכי תבואו לא ממעט חוצה לארץ אלא זמן ביאה הוא לומר שלא נתחייבו בעומר אלא לאחר שבאו לארץ אבל  לאחר שבאו לארץ אסור חדש קודם הקרבת העומר וכיון דמדאורייתא אסור דנוהג איסור חדש בחוצה לארץ ה"נ אקרובי מקרבינן עומר מחוצה לארץ:

נוטלין שכרן מתרומת הלשכה - לפי שהם הפקר וצריך לשומרן מפני החיה ומפני העניים שלא ילקטוהו קודם לעומר כדי שיהא העומר בא מהם:

לאכלה ולא לשריפה - והיכי מקרבינן קומץ לשורפו על גבי המזבח:

רחמנא אמר - בעומר לדורותיכם:

ואת אמרת תיבטל - שאם אינו מביא של שביעית נמצא עומר בטל:

לייתי מדאשתקד - שעורים שגדלו אשתקד:

בעינן כרמל - שתהא כרמל רך למלול בשעת קצירה:

ולייתי מכרמל דאשתקד - מתבואה שנקצרה אשתקד כשהיא כרמל:

איתמר רבי יוחנן אמר - משום הכי אין מביאים מתבואה ישנה משום דבעינן כרמל תקריב:

רבי אלעזר אמר - משום דראשית קצירכם אמר רחמנא דבשעת הבאה ליהוי ראשית קציר דהאי תבואה ואי מייתי משל אשתקד אינו מביא מראשית קציר שהרי נקצר מאשתקד  וסוף קציר שנה שעברה הוא בשעת הבאה:

אלמא משום בכורים הוא - דבעי' שיהו בכורים בקציר והיינו כר' אלעזר דאמר ראשית קצירכם ותיובתא דר' יוחנן דאמר כרמל תקריב דמשמע שיכול להקריב כרמל אע"פ שאינו  בכורים:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

וקא סבר [חדש בחוץ] לארץ מדאורייתא - [אסור קודם] לעומר דאוריית':

וממושבותיכם - דכתיב בהאי קרא ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו':

כל מקום יושבים משמע וכי תבואו אל הארץ - משום דדרשינן לאתויי אף בארץ ישראל משתבאו אל הארץ דוקא את חייבים בהבאת עומר מ"מ משמע דמדאורייתא חדש בחו"ל  אסור:

אקרובי נמי מקרבינן - מינה כמו [מא"י]:

שומרי ספיחין - של שעורין [לפני] העומר שלא [ילקטו] העניים:

לאכלה - והיתה שבת [הארץ] לכם לאכלה:

[ולא] לשריפה - היאך מביאין עומר לשרוף את הקומץ:

כרמל תקריב - רך בשעת הקרבתן:

ר' אלעזר [אומר] - היינו טעמא דאין מביאין מדאשתקד דכתיב ראשית [קצורך] בשעת הבאתה התחלת קצירה אותה תבואה באה ממנה:

[ולא] סוף - ואי מייתי מאשתקד הוי שעת הבאה קצירה דתבואה דאשתקד דהיא ממנה:

אביב - כי השעורה אביב:

יחיד מביא חובתו מן החיטין - מנחת חוטא:

וחובתו מן השעורין - מנחת קנאות:

צבור מביא חובתו מן החיטין - שתי הלחם:

אלמא - דטעמא דשתי הלחם משום בכורים הוי דבכורים בעינא וה"ה לעומר דהא כתיב ביה נמי בכורים והיינו כר' אלעזר וקשיא לר' יוחנן:

משבעת המינין - האמורים בפסוק ארץ חטה ושעורה וגו' ודבש דקרא היינו דבש תמרים: