דקוריא של צפרים.
דקוריא - מחרוזות של צפרים שחוטין רייש"ט בלעז:
קוטע ראשו של אחד מהן, ונותן לו.
אכלו - מותר לאכול משחיטתו.
ואם לאו, אסור לאכול משחיטתו.
אביי דייק מרישא.
אביי - דאמר לעיל: יוצא ונכנס לכתחלה לא שרינן גבי שחיטה - דייק מרישא:
רבא דייק מסיפא.
ורבא - דשרי - דייק מסיפא. דלא מצריך תנא בדיקה אלא היכא דבא ומצאו:
אביי דייק מרישא: טעמא: דישראל עומד על גביו, אבל יוצא ונכנס - לא.
רבא דייק מסיפא: טעמא: דבא ומצאו ששחט, אבל יוצא ונכנס שפיר דמי.
ולאביי קשיא סיפא?
אמר לך: יוצא ונכנס - נמי בא ומצאו קרי ליה.
ולרבא קשיא רישא?
אמר לך: יוצא ונכנס נמי כעומד על גביו דמי.
כעומד על גביו דמי - ועומד על גביו דקתני תנא היינו יוצא ונכנס:
כיוצא בו, מצא בידו דקוריא של צפרין - קוטע ראשו כו'.
אמאי? ליחוש דלמא האי הוא דהוה שחיט שפיר?
האי הוא דהוי שחיט שפיר - אותו עוף לבדו שחוט יפה, וזה היה מכירו ואכלו, ואנן היכי נסמוך לאכול האחרים:
אמר רב מנשה: במכניסן תחת כנפיו.
במכניסן תחת כנפיו - ישראל זה הבודקו מכניס כל הצפרים תחת כנפי כסותו, ואין הכותי מכיר איזה נתן לו:
ודלמא סימנא הוה יהיב ליה בגויה?
אמר רב משרשיא: דממסמס ליה מסמוסי.
ממסמס - ממעכו ומכתשו:
ודלמא קסברי כותים, אין שחיטה לעוף מן התורה?
אין שחיטה לעוף מן התורה - משום דלא כתיב זביחה בהדיא אלא בבקר וצאן, דכתיב: וזבחת מבקרך ומצאנך. ואנן ילפינן בהקישא לקמן (דף כז:) מזאת תורת הבהמה והעוף:
ולטעמיך, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור, מי כתיבן?
ולטעמיך - הך זביחה דכתיב בבקר ובצאן, מי מפרשן הלכותיה בתורה. ואפ"ה סמכי עלייהו משום דאחזיק להו דאחזיקו בה:
אלא, כיון דאחזיקו - בהו אחזיקו בהו.
ה"נ, כיון דאחזיקו - אחזיקו.
ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא - תנאי היא.
ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי היא - מצוה שאינה כתובה בפירוש בתורה, וראינו שהחזיקו בה. אי אמרינן כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן, לסמוך עלייהו כי עבדי לצורך עצמן, או אי אמרינן אע"ג דאחזוק לדידהו - לא אחזוק לדידן, כלומר לא חשבינן ליה חזקה למסמך עלייהו - תנאי פליגי בה. אחזוק ולא אחזוק כלומר חזקה או אינה חזקה:
דתניא: "מצת כותי מותרת,
מותר - לאוכלה ולא חיישינן לחמץ בפסח:
ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
ואדם יוצא ידי חובתו - שהכתוב קבעו חובה, לאכול מצה בלילה ראשונה דכתיב: (שמות יב) בערב תאכלו מצות, ואם ישב ולא אכל עבר בעשה. ולקמן פריך כיון דתנא מותר פשיטא דיוצא בה:
ר"א: אוסר.
אסור - אפילו לאוכלה:
לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל.
שאין בקיאין - אין יודעין לשומרה ולהבחין בין שיאור לסידוק בין הכסיפו פניו ללא הכסיפו פניו:
רשב"ג אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים - הרבה מדקדקין בה יותר מישראל".
אמר מר: "מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח".
פשיטא?
פשיטא - דיוצא בה כיון דמותרת:
מהו דתימא לא בקיאי בשימור - קמ"ל.
מהו דתימא - אע"ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת באכילה, מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה, וכיון דלא עביד בה שימור - לא נפקינן בה מידי. דהוה אקמחין ובצקות של עובדי כוכבים הבאים לפנינו קודם שאפאה עובד כוכבים וראינו שלא החמיץ - דקיימא לן דמותר ולא נפקינן בהו. (דתנן) הקמחין ובצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:
"ר"א: אוסר
ורבי אליעזר אוסר - אפילו לאוכלה:
- לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות".
קסבר לא בקיאי בשימור.
קסבר לא בקיאי בשימור - לא גרסינן, וטעמו משום חימוץ. ולמאן דגריס ליה הכי מפרש לא בקיאי לשומרו מלהחמיץ. וי"מ ור"א אוסר לצאת בה ידי חובתו בפסח. ולאו מילתא היא שאין זה לשון איסור:
"רשב"ג אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל".
היינו ת"ק?
איכא בינייהו: דכתיבא ולא אחזיקו בה.
איכא בינייהו - מילתא דכתיבא באורייתא ולא ידעינן בהו דאחזיקו בה:
ת"ק סבר: כיון דכתיבא אע"ג דלא אחזיקו בה.
ת"ק - דלא איירי בחזקה כלל אכתיבא דאורייתא קפיד ותנא מצה וה"ה לכל הכתובים בתורה אע"ג דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לא אחזוק סמכינן עלייהו דכיון דכתיבא ודאי אחזוק בה ור"א אוסר אפילו אחזיקו בה דהא אינם בקיאין בדקדוקי מצות ורשב"ג אתא למימר אחזוק אין לא אחזוק לא ולאו היינו תנאי דאמר לעיל עד מסקנא דמילתא:
ורשב"ג סבר: אי אחזוק - אין, אי לא אחזוק - לא.
אי הכי: "כל מצוה שהחזיקו בה כותים"
כל מצוה - משמע דלרבויי אתא אפילו הנך דלא איירי בהו וכיון דאוקמן דאהני דאיירי בהו לעיל קאי דהיינו בדכתיבי למעוטי אתא:
אם החזיקו מיבעי ליה?
אם החזיקו מיבעי ליה - דהשתא הוי משמע שפיר דפליג אתרוייהו לת"ק דשרי בלא חזקה ולר"א דאוסר אפילו החזיקו ואתא איהו למימר אם החזיקו מדקדקין בה ומותר ודלא כר"א הא לא אחזיקו אסור ודלא כת"ק דשרי בלא אחזיקו אבל השתא דקתני כל משמע דאפילו הנך דלא כתיבין נמי קאמר דסמכינן אחזקייהו:
אלא איכא בינייהו, דלא כתיבא ואחזיקו בה.
תנא קמא סבר: כיון דלא כתיבא אע"ג דאחזיקו בה - נמי לא.
רשב"ג סבר: כיון דאחזוק, אחזוק.
אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה ת"ק סבר - מצה וכל דדמיא ליה דכתיבא סמכינן עלייהו בין אחזוק בין לא אחזוק ודלא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואפילו אחזוק ור"א סבר אפילו כתיבא ואחזוק לא סמכינן עלייהו ורשב"ג סבר כל מצוה שהחזיקו ואע"ג דלא כתיבא סמכינן עלייהו כיון דאחזוק אחזוק והיינו תנאי דלעיל ת"ק ורשב"ג:
גופא: "אמר רבא: ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון - בודק סכין ונותן לו, ומותר לאכול משחיטתו".
מאי טעמא?
כיון דאיכא התירא ואיסורא, לא שביק התירא ואכיל איסורא.
כיון דאיכא התירא ואיסורא - קמיה, שבידו להכשירה ובידו לנבלה:
אי הכי, כי לא בדק, נמי?
מיטרח לא טרח.
מטרח לא טרח - אם לא ימצאנה יפה, לא יחזור אחר סכין אחרת:
אמרו ליה רבנן לרבא, תניא דמסייע לך.
תניא דמסייע לך - דכל מי שאינו עושה להכעיס, ואיכא התירא קמיה - לא שביק התירא ואכיל איסורא.
"חמצן של עוברי עבירה - אחר הפסח
של עוברי עבירה. שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה:
דקוריא. סל כמו דקוריא דפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פד.) ודמפנין (שבת קכז.):
מכניס איזמל בזכרים. סימני שמעתתא דרב מנשה דהא מכילתא הן הך דמכניס תחת כנפיו ולקמן בפרק שני (דף לא.) איזמל שאין לו קרנים ובפרק אלו טרפות (לקמן דף נא.) הנהו דיכרי דגנבי גנבי אין חוששין לריסוק אברים מיהו גם במקומות אחרים יש כדאשכחנא בפרק ב' דיבמות (דף כה.) דאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ובפרק מי שהחשיך (שבת קנו.) אמר רב מנשה חדא קמי חדא תרי קמי תרי שפיר דמי:
מצת כותי מותרת. וא"ת והלא גזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בית המקדש בימי עזרא כדאמר בפירקין דר"א (פ' לח) וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם ואת אלהיהם היו עובדים דהא קאמר התם מכאן אמר ר"א כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן (דף יג.) שחיטת צדוקי לעבודת כוכבים פתו פת כותי ואומר ר"ת דמיירי הכא בעיסה דישראל שעשה הכותי ממנה מצה וא"ת והיאך יוצא בה ושמא הוא לא שמר לשם מצה דהא חשידי אלפני עור לא תתן מכשול וי"ל כגון שלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה:
איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה כו'. בפ"ק דגיטין (דף י.) מוכח דכתיבא ולא אחזיקו בה נמי איכא בינייהו דלת"ק מהני ולרשב"ג לא מהני והכא לא נקט אלא לא כתיבא ואחזיקו בה משום דאשחיטת כותי בעי לאתויי תנאי א"נ דלא אתא לשנויי אלא מה שהקשה אם החזיקו בה מבעי ליה ושם פירשנו: