מותר מיד.
מותר מיד - ואע"ג דלא שהה כדי לאפות דודאי עבר עליה הפסח - מותר לכשרים לאכול מחמצן מיד:
מפני שהן מחליפין".
מפני שהן מחליפין - בשל עובדי כוכבים. דכיון דמצי לאכול התירא - דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח, מותר - לא אכיל דידיה. דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח - אסור. ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגביה, דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח, דאי לא דיהיב ליה לעובד כוכבים, לא הוה יהיב ליה דידיה - אפ"ה כל מה דמצי למעבד בהיתירא פורתא - עביד. ולדידן מיהא שרי, דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מעבודת כוכבים והקדש ושביעית. וי"א: שאף לעצמו מותר. וטעות הוא בידם, דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל, שאם רצה מוכרו לעובד כוכבים. ותנן: האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים:
סברוה, הא מני רבי יהודה היא,
(כרבי) יהודה - בפ' כל שעה (פסחים כח:):
דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא.
איסור דאורייתא - ואע"ג דאורייתא היא - סמכינן אהחליפו:
וקתני: "מפני שהן מחליפין" - אלמא לא שביק התירא ואכיל איסורא.
ממאי? דלמא ר"ש היא, דאמר: חמץ אחר הפסח דרבנן.
וכי מקילינן בדרבנן, בדאורייתא לא מקילינן?
בדאורייתא לא מקילינן - כגון נבלה:
ותיהוי נמי ר"ש.
מי קתני: "שאני אומר החליפו"
מי קתני שאני אומר החליפו - דהוי משמע דלא פשיטא לן דהחליפו, ואנן הוא דתלינן לקולא משום דאיסור דרבנן הוא:"מפני "שמחליפין" קתני. דודאי מחליפין.
מפני שהן מחליפין קתני דודאי מחליפין - וא"נ אוקמינן לה כר"ש, כ"ש דמסייע ליה טפי לרבא דהשתא ומה בדרבנן דקילא איסורא ידעינן בהו דהיכא דמשכח היתירא לא אכל איסורא דרבנן, כ"ש נבלה דאורייתא:
ומה בדרבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא, בדאורייתא לא כ"ש!
לימא מסייע ליה:[1]
[2]"הכל שוחטין, ואפילו כותי, ואפילו ערל, ואפילו ישראל מומר".
האי: "ערל" - ה"ד?
אילימא מתו אחיו מחמת מילה?
האי, ישראל מעליא הוא!
אלא פשיטא: מומר לערלות.
מומר לערלות - מבעט במצוה זו:
וקא סבר: מומר לדבר אחד - לא הוי מומר לכל התורה כולה.
לא הוי מומר לכל התורה כולה - ושחיט שפיר:
אימא סיפא: "ואפילו ישראל מומר".
האי: "מומר" - ה"ד?
אי מומר לדבר אחר?
אי מומר לדבר אחר - למצוה אחרת, דלא לשחיטה. ולא ראינוהו מומר לנבלות:
היינו מומר לערלות?
אלא לאו, מומר לאותו דבר.
לאותו דבר - לנבילות לתיאבון. ואיצטריך לאשמועינן דאפילו למצוה דחשיד עלה - כי מזמנין ליה היתירא סמכינן עליה:
וכדרבא[3].
לא. לעולם אימא לך מומר לאותו דבר - לא.
מ"ט?
כיון דדש ביה, כהתירא דמי ליה.
כהיתירא דמי ליה - וליכא למימר לא שביק היתירא ואכיל איסורא - דהא היתירא חשיב ליה:
אלא מומר לעבודת כוכבים.
אלא מומר - דקתני לעבודת כוכבים. ואיצטריך לאשמועינן משום דאמר מר: חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, ואפ"ה סמכינן עליה כרב ענן כו':
וכדרב ענן.
דאמר רב ענן אמר שמואל, ישראל מומר לעבודת כוכבים - מותר לאכול משחיטתו.
גופא. אמר רב ענן אמר שמואל: ישראל מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו. שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה, שנהנה מסעודת אחאב.
אחאב וסיעתו חזינן בהו דעובדי עבודת כוכבים הוו ובנבלה לא אשכחן בהו דפקרי. ואיכא למימר דיצרא דעבודת כוכבים תקיף עלייהו. ויהושפט צדיק גמור היה:
שנאמר: (דברי הימים ב יח) "ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב, ולעם אשר עמו, ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד".
ודלמא מיזבח זבח
מיזבח זבח - שהיה סבור שיאכל עמו:
מיכל לא אכל?
מיכל לא אכל - יהושפט:
"ויסיתהו" - כתיב.
ויסיתהו - לעלות על רמות (לראות) גלעד:
ודלמא בדברים?
אין הסתה בדברים.
ולא?!
והכתיב: (דברים יג) "כי יסיתך אחיך"?
באכילה ובשתיה.
והכתיב: (איוב ב) "ותסיתני בו לבלעו חנם".
למעלה, שאני.
למעלה שאני - דאין אכילה לפניו. אבל אדם דצריך לאכילה, עיקר הסתה דידיה באכילה ושתיה:
ודלמא, משתא אשתי, מיכל לא אכל?
מאי שנא שתיה
מאי שנא שתיה - תירוצא הוא:
דאמרינן: מומר לעבודת כוכבים לא הוי מומר לכל התורה כולה.
אכילה נמי,
אכילה נמי - בניחותא:
מומר לעבודת כוכבים לא הוי מומר לכל התורה כולה.
הכי השתא: שתיה - סתם יינן הוא
סתם יינם הוא - שלא ראינוהו שנסכו לעבודת כוכבים דליתסר. דכתיב (דברים לב): ישתו יין נסיכם. ואפילו חשבת ליה מומר לכל התורה כולה - שרי, דעדיין לא נאסר יינם של עובדי כוכבים, דמי"ח דבר דתלמידי שמאי והלל הוא:
ועדיין לא נאסר יינן של לעבודת כוכבים.
אבל אכילה, אימא לך: מומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה.
איבעית אימא: לאו אורחיה דמלכא משתיא בלא מיכלא.
ואיבעית אימא: "ויזבח ויסיתהו" כתיב. במה הסיתו - בזביחה.
ודלמא עובדיה זבח?
"לרוב" - כתיב
עובדיה לא הוה ספיק.
לא הוה ספיק - לא היה מספיק לבדו לשחוט לכולם:
ודלמא שבעת אלפים זבוח?
שבעת אלפים הברכים אשר לא כרעו לבעל - באחאב כתיב:
דכתיב: (מלכים א יט) "והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וגו'"?
טמורי הוו מיטמרי מאיזבל.
ודלמא גברי דאחאב הוו מעלו?
גברי דאחאב - הממונים על ביתו ושוחטין לו. וכיון דהוו בבית אחאב לא הוו יראין מאיזבל. דהא עובדיה ממונה על ביתו וצדיק גמור היה:
לא ס"ד.
דכתיב: (משלי כט) "מושל מקשיב על דבר שקר, כל משרתיו רשעים".
ודלמא גברי דיהושפט נמי לא הוו מעלו - זבוח גברי דאחאב - אכול גברי דיהושפט,
זבוח עובדיה - אכל יהושפט?
לא סלקא דעתך.
מד-"מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים" - הא לדבר אמת משרתיו צדיקים[4].
ודלמא, זבוח גברי דאחאב - אכל אחאב וגבריה, זבוח גברי דיהושפט - אכל יהושפט וגבריה?
מותר מיד מפני שהן מחליפין. פירוש מותר בהנאה למוכרו או להאכילו לפועלים עובדי כוכבים או לכלבים אבל לישראל אסור באכילה דגזרו על פתן של עובדי כוכבים א"נ כדפירש ר"ת דבבצק איירי דמותר באכילה והשתא א"ש דלא תקשי היכי סברוה דאתיא כרבי יהודה הא אית ליה בפ' כל שעה (פסחים דף כח:) דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אלא בבצק איירי ומחלפי בבצק של עובדי כוכבים שלשו אחר הפסח ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה ומה שפירש בקונטרס שמרויחין דלדידן מיהא שרי דאין תופס את דמיו דדוקא לדידיה אסור שבא לו מחמת חמץ בפסח ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן כמו שפירש בקונטרס בע"ז בפרק רבי ישמעאל (דף נד:) גבי כי חרם הוא ודריש הוא למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרם וקדש בדמיהם מקודשת ופי' בקונטרס דדוקא בקדושי אשה אבל בשאר חליפין אסור מדרבנן ונראה שפשוט לו לרש"י דאסור מדרבנן מטעם שפירש כאן דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ואין זה דיוקא דאפילו יהיו הדמים מותרין כשמכרן מ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא ומיהו נראה שיש לאסור מדרבנן דבנדרים פרק השותפין (דף מז:) בעי רמי בר חמא קונם פירות הללו על פלוני מהו בחליפין ת"ש המקדש בערלה כו' מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ש"מ דחליפי איסורי הנאה מותרין ודחי דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד ומיהו אע"ג דבשאר חליפין אסור באשה שרי משום פריה ורביה א"נ לא אסרו אלא כגון פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה וא"ת מאי פריך בריש פרק בתרא דע"ז (דף סב.) גבי השוכר הפועל לעשות עמו יין נסך שכרו אסור מ"ט אילימא משום דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור והרי ערלה וכלאי הכרם דאסור בהנאה ותנן מכרם וקדש בדמיהם מקודשת ומאי קשיא הא לכתחלה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה שכרו אסור גם לאחרים כמו יין נסך עצמו ולהכי פריך שפיר דאי אסור גם לאחרים כמו יין נסך אמאי מקודשת כיון דגם היא אסורה ליהנות ונהי דאמרינן בריש כל שעה (פסחים דף כא:) דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן דחוששין לקדושין מ"מ מקודשת גמורה לא הויא דאם בא אחר וקדשה חוששין לקידושי שניהם:
שמתו אחיו מחמת מילה. שנימולו כשהן גדולים ומתו דאי בשמיני דלמא משום דלא נבלע בהם הדם כדאמר במסכת שבת (דף קלד.) א"נ אפילו בשמיני וכגון שהציצו בהן וראו שנבלע בהן דמן:
אלא מומר לאותו דבר. ולתיאבון דאי להכעיס פשיטא דפסולה:
מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו. תימה דבפרק בתרא דהוריות (דף יא.) פליגי בה רב אחא ורבינא במומר להכעיס אי הוי צדוקי או מומר אבל עובד עבודת כוכבים לכולי עלמא הוי צדוקי ולקמן (דף יג.) תני שחיטת צדוקי לעבודת כוכבי' י"ל דצדוקי דלקמן היינו לעבודת כוכבים שעובד לכוכבים תמיד: