(ויקרא ד[1]) "מעם הארץ", פרט למומר.
מעם - ולא כל עם. וגבי חטאת כתיב שבא ע"י השוגג:
ר"ש בן יוסי אומר משום ר"ש:
ר"ש בן יוסי אומר - מכאן אתה למד:
(ויקרא ד[2]) "אשר לא תעשינה בשגגה, ואשם".
אשר לא תעשינה בשגגה ואשם - וסמיך ליה[3]: או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא אשמו - דמשמע אשר לא תעשינה אם היה יודע שהוא אסור, ושגגה היתה לו וחטא ואשם - הוא יביא:
השב מידיעתו - מביא קרבן על שגגתו.
השב מידיעתו - שאם היה יודע שהוא חלב היה יושב ומבטל מעבירה זו[4]. ואית דגריס השב והוא נמי הפורש ונבדל מתחלה ואין עובר אם היה יודע שהוא אסור. ובת"כ גרס היושב:
אינו שב מידיעתו - אינו מביא קרבן על שגגתו.
ואמרינן: מאי בינייהו[5]?
מאי בינייהו - מ"מ מומר לא מקבלינן מיניה, בין למר בין למר, ואפילו שוגג - דהא אילו היה יודע מתחלה נמי היה אוכלו ואין שב מידיעתו:
ואמר רב המנונא, מומר לאכול חלב, והביא קרבן על הדם, איכא בינייהו.
והביא קרבן על הדם - ששגג בו, ואילו היה יודע שהוא דם לא היה אוכלו. לת"ק - מומר שמו ולא מקבלינן מיניה. ולר"ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה:
[6]חדא בחטאת וחדא בעולה.
מכם ולא כולכם - דלעיל, בעולת נדבה משתעי קרא, דכתיב בתריה: אם עולה קרבנו וגו':
וצריכי.
דאי אשמעינן חטאת - משום דלכפרה הוא,
דלכפרה הוא - וכיון דדעתו להזיד ולחזור על עבירתו, ובהא מיהא אתרמי דשגג ולא הזיד - א"כ אמאי נקבל מיניה, הא לאו בר כפרה הוא:
אבל עולה דדורון הוא, אימא לקבל מיניה.
ואי אשמעינן עולה - משום דלאו חיובא הוא,
דלאו חיובא - ולאו אורח ארעא לקבולי דורון מיניה, דכתיב: זבח רשעים תועבה (משלי כא):
אבל חטאת דחיובא הוא,
אבל חטאת דחובה - רמיא עליה:
אימא לקבל מיניה.
אימא נקבל מיניה - שלא יהא חוטא נשכר:
צריכא.
וכל היכא דכתיב: "בהמה", גריעותא היא?!
גריעותא הוא - דאוקמת לעיל[7] דפושעים קרי בהמה[8]:
והכתיב, (תהילים לו) "אדם ובהמה תושיע ה'".
ואמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם שהן ערומין בדעת,
ומשימין עצמן כבהמה?
שהן ערומים בדעת - כאדם הראשון ומשימין עצמן כבהמה דכאי רוח:
התם כתיב: "אדם ובהמה", הכא: "בהמה" לחודיה כתיב.
וכל היכא דכתיב: אדם ובהמה מעליותא היא?!
והא כתיב, (ירמיהו לא) "וזרעתי את בית ישראל, זרע אדם וזרע בהמה"?
וזרע בהמה - ומוקמינן לה במסכת סוטה (דף כב.) לא קרא ולא שנה ולא שמש תלמידי חכמים עליו הכתוב אומר: וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה - כלומר החכמים והבורים, כולם אזרעם לפרותם ולרבותם:
התם, הא חלקיה קרא: זרע אדם לחוד, וזרע בהמה לחוד.
א"ר חנן א"ר יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא:
ר"ג ובית דינו, נמנו, על שחיטת כותי, ואסרוה.
ר"ג - בנו של ר' יהודה הנשיא, שהיה מן האחרונים, ובית דינו: נמנו על שחיטת כותי, לאחר שנשנית משנתינו: דהכל שוחטין ואפילו כותי - ואסרוה:
א"ל רבי זירא לרבי יעקב בר אידי: שמא לא שמע רבי[9],
לא שמע רבי כו' - והיינו נמי כי מתניתין:
אלא בשאין ישראל עומד על גביו[10].
א"ל:[11] דמי האי מרבנן[12], כדלא גמירי אינשי שמעתא.
בשאין ישראל עומד על גביו, למימרא בעי?!
למימרא בעי - וכי לא פשיטא לן דלית להו[13]: לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט):
קבלה מיניה, או לא קבלה מיניה?
קבלה מיניה - רבי זירא מר' יעקב דאפילו כשישראל עומד על גביו - אסור, או לא קבלה:
ת"ש, דאמר ר"נ בר יצחק א"ר אסי: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל משחיטת כותי,
אכל משחיטת כותי - בישראל עומד על גביו, או ע"י שחתך כזית בשר ונתן לו ואכל:
אף רבי אסי אכל משחיטת כותי.
ואף ר' אסי אכל - ותהי בה רבי זירא גרסינן, מתמיה עליהן שאכלוה ומבעיא ליה בלביה הכי:
ותהי בה רבי זירא, לא שמיעא להו,
לא שמיע להו - הא דנמנו ר"ג. דאי שמיע להו הוו מקבלי, או דלמא שמיע ולא קבלוה:
דאי הוה שמיעא להו הוו מקבלי לה.
או דלמא שמיע להו, ולא קבלוה?
הדר פשיט לנפשיה,
והדר פשיט - ר' זירא לנפשיה:
מסתברא. דשמיע להו ולא קבלוה.
מסתברא שמיע להו ולא קבלוה - דאי ס"ד לא שמיע להו ואי שמיע להו הוו מקבלי לה:
דאי ס"ד לא שמיע להו, ואי הוה שמיע להו הוו מקבלי לה,
היכי מסתייעא מילתא, למיכל איסורא?!
היכי מסתייע מילתא למיכל כו' - היאך יגרום שום שטן לפני צדיקים ע"י שוג,ג שום דבר עון:
השתא בהמתן של צדיקים
השתא בהמתן של צדיקים - חמרא דר' פנחס בן יאיר לקמן:
אין הקב"ה מביא תקלה על ידן,
אין הקב"ה מביא תקלה על ידן - שתאכל הבהמה דבר האסור לה:
צדיקים עצמן לא כל שכן!
מעם הארץ פרט למומר. תימה דמאי קאמר הא מהכא נפקא מהתם נפקא הא אדרבה הך פליגא דאפילו מומר לדבר אחד קאמר ת"ק דאין מקבלין דהא מוקמינן דפליגי באוכל חלב והפריש קרבן על הדם ודוחק לומר דפריך מדר"ש ומפרש ר"ת דמומר לאכול חלב היינו מומר לכל התורה חוץ מדם כדאשכחן שכולל כל החטאות בכלל חטאת חלב בפ"ק דמנחות (דף ו.) ובפרק היה מביא (סוטה דף טו.) דאמר בדין שתהא חטאת חלב טעונה נסכים והשתא קאמר דלת"ק כשהוא מומר לכל התורה כולה חוץ מדם אינו מביא קרבן על הדם ולר"ש מביא כיון שהוא שב מידיעתו מדם אבל מומר לדבר אחד דברי הכל מביא ועוי"ל דדוקא בחלב ודם פליגי לפי שהם שוין שיש כרת בשניהן ועולין לגבוה ונאמרו בלאו אחד כל חלב וכל דם לא תאכלו דלת"ק חשיב ליה מומר לאותו דבר כאילו הוא מומר לדם עצמו ואינו מניח בשביל האיסור אלא משום דנפשו קצה לאכול דם אבל מומר לאחד משאר איסורים פשיטא דמביא קרבן על הדם ולר"ש אפילו מומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם:
אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו. תימה מה צריך . קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח"כ ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו:
ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. פירש בקונטרס ר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא שהיה אחרון וכן משמע קצת דקאמר בסמוך ר"ג ובית דינו כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא משמע שהוא ר"ג אחרון שהיה אחר ר"מ ומיהו קשה דא"כ הויא ליה לפרושי בהדיא ר"ג בנו של ר"י הנשיא כדתנן במס' אבות (פ"ב מ"ב) ר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ועוד תימה דגזר ר"מ על סתם יינם ולא גזר על שחיטה דאורייתא אבל אם הוא ר"ג דיבנה ניחא והא דקאמר כר"מ סבירא להו משום דר"מ ס"ל הכי בהדיא אבל קשה דא"כ סבר ר"ג דיבנה דכותים גרי אמת הן כיון דשחיטתן הויא שריא קודם גזירה ובריש הדר (עירובין סא.) תנן הדר עם העובד כוכבים או עם מי שאינו מודה בעירוב ה"ז אסור פירוש אינו מודה בעירוב היינו כותי כדאמר בפרק בכל מערבין (שם לא:) ר"א ב"ר יעקב אומר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה ר"ג אומר צדוקי אינו כעובד כוכבים ופירש בקונטרס אבל כותי הוי כעובד כוכבים דקסבר כותים גרי אריות הן מיהו ע"כ א"א לומר כפירוש הקונטרס דהא ר"ג דיבנה אית ליה בהדיא בפ"ק דגיטין (דף י.) דגרי אמת הן שהכשיר גט שעדיו עדי כותים והיינו יכולין לפרש אבל כותי הוי כעובד כוכבים משום דאינו מודה בעירוב דהיינו נמי טעמא דת"ק דאסר שהוא ר"מ כדמוכח התם בגמרא ור"מ אית ליה התם (בבכורות) דכותים גרי אמת הן אבל קשה כיון דלכ"ע כותי אוסר אע"ג דגרי אמת הן א"כ מה באו לחדש ר' אמי ור' אסי שעשאום עובדי כוכבים גמורין לבטל רשות וליתן רשות הא מעיקרא נמי הכי הוה לכ"ע אלא י"ל דלר"ג כותי נמי אינו כעובד כוכבים ותנן צדוקי אינו כעובד כוכבים וה"ה לכותים דגרי אמת הן והיו סבורין דגרי אמת הן כר"ג עד שעשאום רבי אמי ור' אסי עובדי כוכבים גמורין אע"ג דרבי יוחנן פסק כר' אליעזר בר' יעקב ור' אליעזר בר' יעקב לא פליג את"ק שאוסר כותי ר' יוחנן לא בא לפסוק כמותו אלא במה שצריך שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה:
צדיקים עצמן לא כ"ש. תימה דהא אשכחן יהודה בן טבאי שהרג עד זומם בפ"ק דמכות (דף ה:) ור' ישמעאל שקרא והטה בפ"ק דשבת (דף יב:) ואור"י דדוקא במידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה על ידן שגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור ולספרים דגרסי (בפ"ק) דכתובות (דף כח:) גבי העלה עבד לכהונה על פיו השתא בהמתן של צדיקים כו' משום דאתי לידי אכילת איסור שמאכיל בת ישראל שנשאת לו בתרומה והוא עבד ואין לו בה קדושין ומיהו ברוב ספרים לא גרסינן ליה והיינו משום דליכא למפרך אלא כשהצדיק עצמו אוכל האיסור ובר"ה (דף כא.) דאמר כמה בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא ובערבי פסחים (דף קו:) ר' ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי ואשתלי וטעם קודם הבדלה אע"ג דמיתתו באסכרה התם אכילת היתר הוא אלא שאוכל בשעה האסורה ובבראשית רבה גרס ר' ירמיה דשדר לר' זירא כלכלה דפירי בין דין לדין אתאכיל פירי בטבלייהו ומיהו ההוא עובדא איתא במסכתא שקלים (דף ח.) וקאמר עלה ר' זירא אם הראשונים כמלאכים אנו כבר אינש ואם הראשונים כבני אינש אנו כחמורים ולא כחמורו דר' פנחס בן יאיר [ע"ע תוס' שבת דף יב: ד"ה רבי נתן ותוספות פסחים קו: ד"ה אישתלי ותוספות יבמות צט:
ד"ה ס"ד ותוספות גיטין ז. ד"ה השתא]: