צורת הדף

ואי סלקא דעתיך לא קבלה מיניה^[1],

ואי ס"ד לא קבלה - רבי זירא מרבי יעקב, דר"ג לגמרי אסר^[2] מאי קשיא ליה:

לישני ליה:^[3] כאן^[4] כשישראל עומד על גביו, כאן^[5] כשאין ישראל עומד על גביו.

לישני ליה - לנפשיה, כי אסר ר"ג כשאין ישראל עומד על גביו דלית ליה^[6] לפני עור לא תתן מכשול, וכי אכל רבי יוחנן כשישראל עומד על גביו:

אלא לאו ש"מ קבלה מיניה.

ש"מ.

ומ"ט גזרו בהו רבנן?

כי הא דר"ש בן אלעזר, שדריה ר"מ לאתויי חמרא מבי כותאי. אשכחיה ההוא סבא.

א"ל: (משלי כג^[7]) "ושמת סכין בלועך, אם בעל נפש אתה".

ושמת סכין בלועך - פסוק הוא בספר משלי:

אם בעל נפש אתה - אם אדם כשר אתה, כדאמר בפסחים: (דף מ.) בעל נפש לא ילתות - אדם כשר:

בלועך - בלחייך. כלומר התחזק על יצרך ולא תעשה זאת:

הלך ר"ש בן אלעזר, וספר דברים לפני ר"מ, וגזר עליהן.

מאי טעמא?

אמר רב נחמן בר יצחק: דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים שהיו עובדין אותה.

מצאו להן - אותם היושבים בהר גריזים, ונעשו מומרים לעבודת כוכבים. ואע"ג דרוב כותים לאו מהר גריזים היו - רבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא ביבמות (דף סא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, דברי ר"מ. אמרו לו לר"מ יפה אמרת לא חולצין איש כתיב בפרשה, מפני מה לא מיבמין? אמר להן קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית, ונמצאו פוגעים בערוה. ולא אמר רוב קטנים אינם סריסים:

ור"מ לטעמיה, דחייש למיעוטא.

וגזר רובא אטו מיעוטא.

ורבן גמליאל ובית דינו נמי כר"מ סבירא להו.

פשטיה דקרא במאי כתיב?

בתלמיד היושב לפני רבו.

דתני רבי חייא:

(משלי כג^[8]) "כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך, ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה"

אם יודע תלמיד ברבו, שיודע להחזיר לו טעם

אם יודע ברבו - שאם ישאלנו ישיב לו טעם:

- "בין".

בין - שאל:

ואם לאו, "תבין את אשר לפניך,

ואם לאו תבין את אשר לפניך - מעצמך, ואל תשאל ותביישנו. ושמת סכין בלועך בתריה דהאי קרא כתיב - כלומר התחזק עצמך ועצור פיך מלשאול:

ושמת סכין בלועך".

אם בעל נפש אתה,

אם בעל נפש אתה - ומתאות לשאול ולעמוד על העיקר, מאי תקנתיה - פרוש הימנו:

פרוש הימנו.

רבי יצחק בן יוסף, שדריה רבי אבהו, לאתויי חמרא מבי כותאי.

אשכחיה ההוא סבא, א"ל, לית כאן שומרי תורה.

הלך רבי יצחק, וספר דברים לפני רבי אבהו.

והלך רבי אבהו, וספר דברים, לפני רבי אמי ורבי אסי.

ולא זזו משם עד שעשאום^[9] עובדי כוכבים גמורין.

למאי?

אי לשחיטה, ויין נסך?

מהתם גזרו בהו רבנן?

מהתם גזרו - ר"מ על היין ורבן גמליאל אחריו על השחיטה:

אינהו גזור ולא קבלו מינייהו, אתו רבי אמי ורבי אסי גזרו, וקבלו מינייהו.

וקבלו מינייהו - לא שאלו גדולים הימנו, אלא שבדורו של ר"מ לא רצו לקבל עליהם לפרוש מן הכותיים לפי שהיו רגילים בהם ובדורו של רבי אמי היה אפשר להם לפרוש:

מאי "עובדי כוכבים גמורין"?

אמר ר"נ בר יצחק: לבטל רשות, וליתן רשות.

לבטל רשות - אם דר כותי במבוי צריך לשכור את רשותו, ואפילו נתן להם במתנה אינה מבוטלת עד שישכור והיינו: כעובד כוכבים. וישראל ששכח ולא נתן בערוב עם בני המבוי והוא דר עמהם ואוסר עליהם מבטל להם רשותו ועובד כוכבים עד שישכור ישראל הימנו. וטעמא מפרש בהדר את העובד כוכבי' (דף סט:):

וכדתניא: "ישראל מומר, משמר שבתו בשוק,

משמר שבתו בשוק - בפרהסיא אעפ"י שהוא מומר לחללו בצנעה הרי הוא כישראל. ואם לא עירב עם שכניו בחצר או במבוי נותן להם רשותו ודיו:

מבטל רשות ונותן רשות.

ושאינו משמר שבתו בשוק - אינו מבטל רשות ונותן רשות.

מפני שאמרו, ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובעובד כוכבים עד שישכור.

כיצד?

אמר לו: רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך - קנה. ואינו צריך לזכות.

לזכות - בקנין חליפין:

רבי זירא ורב אסי: איקלעו לפונדקא דיאי.

לפונדקא דיאי - שם העיר ועמי הארץ היו, וחשודין על הדמאי. ומשום דאייתינן לעיל: בהמתן של צדיקים כו' - נקט ואתי להנך שמעתא דמיירי נמי בכי האי גוונא:

אייתו לקמייהו ביצים המצומקות ביין.

מצומקות - צלויות הרבה, לשון: מצטמק ויפה לו דשבת (דף לז:):

ביין - ואח"כ ערבום וטרפום ביין, ואיכא ביין משום דמאי. והכא משום דליתיה בעיניה וע"י תערובת אייתי לקמייהו - לא חשו למילתא:

רבי זירא - לא אכל.

ורב אסי - אכל.

א"ל רבי זירא לרב אסי, ולא חייש מר לתערובת דמאי?

א"ל, לאו אדעתאי.

א"ר זירא, אפשר גזרו על התערובת דמאי, ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא?

אפשר - אי איתא דגזרו חכמים על תערובת דמאי, מסתייע מילתא דיגרום עון שלא ישים על לבו דגזרו עליו וישכח הגזרה ויאכל בשוגג?!:

השתא, בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן!

נפק רבי זירא, דק, ואשכח.

דק ואשכח - דלא גזרו

דתנן: "הלוקח יין  - לתת לתוך המורייס או לתוך האלונתית

לתת לתוך המורייס - דסופו לאוכלו ליין זה, על ידי תערובת דמורייס. וכן: לתת לתוך אלונתית פזוישו"ן - שנותן מים ויין ושמן אפרסמון, כדאמרינן במסכת עבודה זרה (דף ל.):

כרשינין - לעשות מהן טחינין, עדשים - לעשות מהן רסיסין,

טחינין - מאכל של גריסין ותבלין מעורבין בו, וכן רסיסין מעדשים - אע"פ שסוף כל אלו לערב, הואיל ובאין לידו של חבר מעם הארץ בעינייהו שלא בתערובת - חייב להפריש. דמאי - אם ספק הוא כגון שלקחו מעם הארץ. ואין צריך לומר משום ודאי אם אמר לו המוכר לא הפרשתי מהם:

חייב משום דמאי, ואין צריך לומר משום ודאי.

והן עצמן מותרין.

הם עצמם - הלוקח מעם הארץ את האוכלין עצמן אין צריך להפריש דמאי הואיל ובתערובת בא לידו:

מפני שהן תערובת, ולא גזרו על תערובת דמאי".

והתניא: "הנותן לשכנתו

לשכנתו - אשת עם הארץ:

עיסה לאפות

עיסה לאפות - ומסר לה שאור:

וקדירה לבשל -

וקדרה לבשל - ונתן לה התבלין - אינו חושש שמא החליפה ונתנה משלה שאין מתוקן - לפי שאין חשודין על הגזל:

אינו חושש לשאור ותבלין שבה, לא משום שביעית ולא משום מעשר.

ואם אמר לה: עשי לי משליכי - 

עשה לי משליכי - השאור והתבלין:

חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר"?

חושש - וצריך להפריש עליהם דמאי ואע"ג דתערובת הוא:

שאני התם, דכיון דקאמר לה: "עשי לי משליכי", כמאן דעריב בידים דמי.

כיון דאמר לה עשי לי משליכי - הוי כמו שלקחן הימנה קודם תערובתן ואח"כ צרפן, דהא ע"פ עשתה ונעשית שלוחו:

רפרם אמר: שאני שאור ותבלין דלטעמא עביד. וטעמא לא בטיל.

וטעמא לא בטיל - לפי שהוא מתקן הכל, והוא עיקר. ואפילו לקח קדרה מבושלת מעם הארץ שלא נעשה שלוחו - כשעירבן אסור. אבל יין במורייס ויין בביצים אינו עיקר:

ולחלופי לא חיישינן?

ולחלופי לא חיישינן - דקתני: אם נתן לה הכל אין חוששין שמא החליפה:

והתנן, "הנותן לחמותו,

הנותן לחמותו - עיסתו לאפות:

מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה. מפני שחשודה מחלפת המתקלקל"?

מפני שחשודה מחלפת המתקלקל - אם יתקלקל הלחם - מחליפתו. הלכך מעשר את שהוא נותן לה, דאי מיחלפא ליה שלא יהא חבר זה נותן לפניה מכשול:

ואת שהוא נוטל הימנה - שמא החליפה. אלמא מיחלפא:

התם, כדתניא טעמא.

א"ר יהודה, רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה.

בראש הר גריזים. במדרש יש שהיא עבודת כוכבים שהטמין יעקב תחת האלה בהר בשכם (בראשית  לה):