אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו,
מקום הניחו - כשיבאו בנינו אחרינו, אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם:
להתגדר - להתגדל:
אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו.
מכאן
מכאן - שראינו שקבל רבי עדות זו ולמד הימנה אע"פ שדבר תימה הוא, שהרי מעולם היו נוהגין בו איסור, למדנו שאין מזיחין. תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לאמר: לא שמעת. אין מזיחין - אין מבדילין אותו משמועתו לאמר: חזור בך:
לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה, שאין מזיחין אותו.
ואמרי לה, אין מזניחין אותו.
מזניחין - משקצים את דבריו:
ואמרי לה, אין מזחיחין אותו.
מזחיחין - לומר: גאותך גרמה לך, שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך. לישנא אחרינא: מגביהין ומסלקין אותו מדבריו:
זחוחי - לשון גבוהי הלב, שלא דקדק מפי רבו כל צרכו וסמכו על לבם:
מאן דאמר מזיחין - כדכתיב: (שמות כח; שמות לט) "ולא יזח החשן".
ומאן דאמר: אין מזניחין - דכתיב: (איכה ג) "כי לא יזנח לעולם ה'".
ומאן דאמר: מזחיחין - דתנן: "משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל".
מתקיף לה יהודה בריה דר' שמעון בן פזי: ומי איכא למאן דאמר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא?
והכתיב (שופטים א[1]): "ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה ואת תענך ואת בנותיה"?
הוריש וגו' - אלא הניחום למס עובד ויושבים ביניהם:
אישתמיטתיה
אשתמיטתיה - ליהודה בריה דר"ש בן פזי:
הא דאמר ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת, שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל.
הרבה כרכים כבשו עולי מצרים - וקדשום בקדושת הארץ, ולא כבשום עולי בבל לקדשם בשניה. ולכך לא כבשום - דקסברי הואיל והותרו הותרו דקדושה ראשונה בטלה דכי קדשה יהושע לשעתה קדשה ולא לעתיד לבא כשגלו בימי נבוכדנצר. ולא רצו להחזיר קדושתה כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית שאין נוהגת בחוצה לארץ, ויסמכו עליהן עניים ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ובית שאן מהן היתה. ואותן שקדשו הן לא בטלו בחורבן שני כדאמרינן ביבמות בהערל (דף פב:): והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה יש להם, שבטלה ירושה ראשונה ונקראת שניה ירושה. אבל ירושה שלישית אין להם - שהשניה לא פסקה, הלכך בימי רבי נהגו איסור בארץ[2]:
וקסבר: קדושה ראשונה - קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא.
והניחום, כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.
אמר ליה ר' ירמיה לרבי זירא: והא ר' מאיר עלה בעלמא הוא דאכיל?
עלה בעלמא - דאכילת עראי היא, ושריא בארץ:
אמר ליה: מאגודה אכליה.
ותנן: "ירק הנאגד, משיאגד".
משיאגד - הוקבע למעשר, ונאסר באכילת עראי:
ודלמא לאו אדעתיה?
לאו אדעתיה - שכח ר' מאיר ולא עשרו, ולעולם סבירא ליה דבעי עשורי:
השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן?!
ודלמא עישר עליהם ממקום אחר?
ממקום אחר - שמא הוי ליה ירק תלוש בביתו, ואמר: הרי הוא מעשר על אגודה זו:
לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.
לתרום שלא מן המוקף - מן המחובר וסמוך לו. כגון: אין מקיפין שתי חביות (ביצה דף לב:) וכמו: מקפת וקורא לה שם (נדה דף עא:) לשון מקריב ומגיען זה לזה. ואסור לחבר להפריש ממה שאין לפניו על מה שלפניו, דשמא אותו שהוא סומך עליו אינו בעין שנאבד או נרקב ונמצא שאין אומר כלום ואוכל טבלים:
ודלמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר?
נתן עיניו בצד זה - לקרוא לו שם מעשר על צד שני ואכל מצד שני:
אמר ליה: חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה.
חזי מאן גברא רבה אסהיד עליה - ראה כמה אדם גדול העיד עליו, דהיינו רבי יהושע[3] הואיל ובא להעיד על זאת, יפה כוון ודקדק בדבר אל נכון:
מאי בהמתן של צדיקים?
דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין.
פגע ביה בגינאי נהרא.
גינאי - שם הנהר:
אמר ליה: גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך.
אמר ליה, אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני.
רצון קוני - כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת המלך:
אתה ספק עושה,
ספק עושה - שמא לא יתנו לך בפדיון:
ספק אי אתה עושה.
אני ודאי עושה.
אמר ליה:, אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם.
חלק ליה.
הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא.
אמר ליה חלוק ליה נמי להאי, דבמצוה עסיק.
דבמצוה עסיק - דכתיב (שמות יב) ושמרתם את המצות דמתחלת טחינה והרקדה בעיא שימור לשם מצה:
חלק ליה.
הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו.
דלווה בהדייהו - נתחבר עמם בדרך:
טייעא - סוחר ערבי:
אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי.
דלא לימא כך עושים לבני לויה?!
כך עושין - בתמיה:
לבני לויה - לבני חבורה שמניחן והולך:
חלק ליה.
אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון.
דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין.
ודלמא הכא נמי חדא זימנא?
דלמא ה"נ חדא זימנא - אלא מתיירא היה שלא יחזרו המים וישטפו השנים והיה מדבר עליהם שימתין להם הנהר:
אלא: כמשה ושתין רבוון.
כמשה ושתין רבוון - שנחלק להן ים סוף:
אקלע לההוא אושפיזא.
רמו ליה שערי לחמריה
לא אכל.
נשים דירק בחוצה לארץ אינו נוהג בו לא מעשר ולא תרומה ובשאר פירות נוהגת תרומה גדולה אבל לא מעשר אבל דגן תירוש ויצהר חייבין לגמרי בין בתרומה בין במעשר והכי איתא התם אמר ר' יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן נינהו הרובים תרגמוניא א"ר זעירא רב יהודה בשם שמואל אומר חלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש ר' אבא בשם רבי שמואל אמר לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר ומשמע דקאי אר' יוחנן דאמר דבגולה היו מפרישין תרומות ואתא רבי אבא לאשמועינן דדוקא בדגן תירוש ויצהר היו מפרישין תרומות ומעשרות ולאו דוקא נקט תרומה דהוא הדין מעשר אבל שאר פירות לא חשו לענין מעשר אלא לתרומה גדולה כמו שמפרש רבי שילא בשם ר"ש אח"כ ר' שילא בשם ר"ש אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו דתני איסי בשם רבי עקיבא מעשרות לירק מדבריהם פירוש שאין להם אסמכתא מן הפסוק כמו שיש לשאר פירות דאסמכו רבנן אקרא ולפי זה לא קשיא מידי מהך דשמעתין דרבי מאיר אכל עלה של ירק וההוא דמסכת ע"ז דאכל פירי דלא מעשרן בשאר פירות קאמר שהורמה מהן תרומה גדולה אבל לא מעשר ובברכות (דף לו.) לא גרסינן ירק דבצלף איירי ולאו ירק הוא ול"ג נמי מעשר אלא הני מילי גבי צלף דכל שאר פירות אינו נוהג מעשר אלא תרומה וכן הוא בספרים מדויקים ואההיא דבירושלמי דקאמר שבאו הרובין ובטלום סמכינן עכשיו שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות ור"ת מפרש דאין השדות חשובות כמו שלנו לפי שנותנין מהן מס ולפי זה בימיהם לא היו מפרישין אלא מהנהו דלא יהבי טסקא דאיכא דלא יהבי כדאמר בהמקבל (ב"מ קי.) ארעא דלית לה כרגא וטסקא מאי ועוד יש לפרש שמא הרחוקים מארץ ישראל כמונו לא תקנו חכמים ועוד יש מפרשים שנמצא בירושלמי דהא דקאמר דמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי לאו דוקא דמאי אלא אף מן הודאי ואהא סמכינן:
אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. תימה דלא משני הכי בפרק במה בהמה (שבת דף נו:) דדרשינן ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר בנה שלמה (אותם בער יאשיהו) כו' אפשר בא אסא כו' אלא מקיש ראשונים לאחרונים מה אחרונים לא עשו ותלה בהן אף כו' ואמאי לא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כדמשני הכא ויש לומר דבשלמא הכא גבי נחש הנחושת לפי שנעשה על פי הדבור טעו בו הראשונים והיו סבורים שהיה אסור לבערו אלא התם במה היו טועין שלא לבער אותן הבמות:
ודילמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר. וא"ת דתנן בפרק במה מדליקין (שבת דף לד.) ספק חשכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשכה לא אמאי כיון דאפשר ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אם כן יהא מותר להפריש בשבת כדמוכח בפרק נוטל (שם דף קמא:) דתנן רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך בגמרא (שם דף קמב.) והא מתקן הוא ומשני הא מני רבי שמעון בן אלעזר היא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולהכי לא חשיב תקון בשבת כשמעלה ויש לומר דשאני מדומע שכבר היה נתקן אבל תחלתו של טבל לא שרי על ידי דאפשר ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר. [וע"ע תוספות גיטין לא. ובמנחות נה. ובבכורות נט. ד"ה במחשבה]:
אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך כו'. שמא שר של ים השיב לו כך אי נמי רבי פנחס היה מחשב בלבו שלכך היה מניח מלחלוק לו וכענין זה צריך לפרש בפרק קמא דמסכת ע"ז (דף יז.) גבי רבי אליעזר בן דורדייא דאמר שמים בקשו עלי רחמים: