חבטינהו.
חבטינהו - בנפה חבטינהו לנקותם. וויניר"א בלע"ז. וליכא למימר לשון דישה, דמעיקרא היו עומדים בקליפתן - דאם כן אמאי לא אכלה מעיקרא - הרי לא נתחייבו במעשר עד שיתמרחו בכרי. דכתיב: ראשית דגנך. ותנן בהדיא (פאה פ"א מ"ו): מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד אשר ימרח - דכל אכילת בהמה חשיב אכילת עראי:
- לא אכל.
נקרינהו.
נקרינהו - בידים מן האבנים והפסולת:
- לא אכל.
אמר להו, דלמא לא מעשרן?
- עשרינהו, ואכל.
אמר: ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילין אותה טבלים?!
ומי מיחייבא?
ומי מיחייבא - מאכל בהמה הנלקח מעם הארץ, כלום גזרו עליו משום דמאי? ואע"פ שאילו ודאי לא עישרו היה מחייב לעשר על ספק - מיהא לא גזור. דתנן: הלוקח מעם הארץ פירות מן השוק לזרע ולבהמה, אע"פ שהזרע ומאכל בהמה בכלל שאר תבואה הן וחייבין במעשרות - לא גזרו עליהם משום דמאי. דמסתמא רוב עמי הארץ מעשרין הן, ולא החמירו חכמים על הדמאי כל כך:
והתנן: "הלוקח לזרע, ולבהמה, וקמח לעורות,
לעורות - לעבדן:
ושמן לנר, ושמן לסוך בו את הכלים - פטור מהדמאי"?
התם, הא אתמר עלה, אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה, אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהם לבהמה - חייב לעשר.
והתניא,
והתניא - בניחותא. והנך שעורים לאדם לקחום מתחלה:
"הלוקח פירות מן השוק לאכילה, ונמלך עליהן לבהמה - הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו, אלא אם כן עישר".
שמע רבי,
שמע רבי - דהוה קאתי ר' פינחס:
נפק לאפיה.
אמר ליה: רצונך סעוד אצלי?
רצונך סעוד אצלי - יהי רצונך לסעוד אצלי:
אמר לו: הן.
צהבו פניו של רבי.
צהבו פניו - שמח מפני שלא היה ר' פינחס רגיל ליהנות משל אחרים, כדלקמן:
אמר לו: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני?
אמר ליה - רבי פינחס: וכי סבור היית שמודר הנאה מישראל אני:
ישראל קדושים הן.
ישראל קדושים הם - וראויין ליהנות מהם:
יש רוצה, ואין לו.
אבל יש רוצה - לההנות אחרים משלו ואין יכולת בידו - וממנו איני רוצה ליהנות, שלא אכביד עליו:
ויש שיש לו, ואינו רוצה.
ויש שיש - יכולת בידו ואינו רוצה לההנות אחרים. ואע"פ שאומר: בא וסעוד - אין לבו חפץ. ואיני נהנה ממנו משום דכתיב: אל תלחם לחם רע עין:
וכתיב: (משלי כג) "אל תלחם [את] לחם רע עין,
אל תלחם - אל תסעוד. לחם - לשון סעודה. כדכתיב (שמואל א, כ): לא בא אל הלחם. וכתיב (דניאל ה): בלשאצר מלכא עבד לחם רב:
ואל תתאו למטעמותיו.
כי כמו שער בנפשו
כמו שער - כאילו אתה פותח שער בבטנו. וי"א לשון מרירות - כמו (ירמיהו כט) כתאנים השוערים:
כן הוא.
אכול ושתה יאמר לך, ולבו בל עמך".
ואתה, רוצה ויש לך.
מיהא, השתא מסרהיבנא,
מסרהיבנא - לשון בהלה ומהירות. כלומר צריך למהר ולילך לדבר מצוה, ואין פנאי לסעוד:
דבמלתא דמצוה קא טרחנא.
כי הדרנא - אתינא, עיילנא לגבך.
כי אתא.
איתרמי, על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא.
כודנייתא - פרדות. ושל רבי היו:
אמר: מלאך המות בביתו של זה, ואני אסעוד אצלו?!
מלאך המות - שמכה, ושוב אין המכה חיה, כדלקמן:
שמע רבי - נפק לאפיה.
אמר ליה: מזבנינא להו.
אמר ליה: (ויקרא יט) "ולפני עור לא תתן מכשול".
ולפני עור וגו' - דכי היכי דאסירן לך אסירן לאחריני. והא ליכא למימר דמזבן להו לעובדי כוכבים - דתנן: אין מוכרין להם בהמה גסה (ע"ז דף יד:):
מפקרנא להו.
מפקרנא להו - אשלחם ביערות דעלמא להפקר:
מפשת היזקא.
מפשת היזיקא - דמתוך שלא יהיו נשמרות, ירבו נזקיהן:
עקרנא להו.
עקרנא - שלא יוכלו לבעט. ובל תשחית ליכא - שיהו ראויות לדישה:
עקרנא - מנשר פרסותיהן, ועדיין הן יכולין לילך:
איכא: צער בעלי חיים.
קטילנא להו.
איכא: (דברים כ) "בל תשחית".
הוה קא מבתש ביה טובא.
מבתש - מפציר. וחברו בשבועות (דף ל:). מבתש גרסינן בבי"ת ולא בכ"ף:
גבה טורא בינייהו.
גבה טורא בינייהו - והבדילן:[1]
בכה רבי ואמר: מה בחייהן כך,
בחייהן - של צדיקים. כך' נותן הקדוש ברוך הוא לבו על תאותם, שלא להעביר דעתם, שגרם הדבר שנכנס בפתח הפרדות שיפרוש, ולא יעבור על דעתו הראשונה שאין דרכו לסעוד משל אחרים. כדלקמן:
במיתתן על אחת כמה וכמה!
על אחת כמה וכמה - שהרי במיתתן גדולים יותר מבחייהן כדאמר רבי חמא:
דאמר ר' חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן, יותר מבחייהן.
שנאמר, (מלכים ב יג) "ויהי הם קוברים איש,
קוברים איש - רשע היה, ולא ניתן להיקבר אצל צדיקים:
והנה ראו [את] הגדוד, וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע,
ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי - ואילו בחייו, כשרצה להחיות בן השונמית, הוצרך לשום פיו על פיו ועיניו על עיניו ולבקש רחמים:
ויחי, ויקם על רגליו".
אמר ליה רב פפא לאביי: ודילמא לקיומי ביה ברכתא דאליהו?
ודלמא לקיומי ברכתא דאליהו - דלא סגי שלא תתקיים, דכתיב בצדיקים (איוב כב): ותגזר אומר ויקם לך - ולאו משום אלישע הוה:
דכתיב, (מלכים ב ב) "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי".
פי שנים - אליהו החיה בן הצרפית, ואלישע בן השונמית, וצריך להחיות עוד אחר:
אמר ליה: אי הכי,
אי הכי - דליקיומי ברכתא דאליהו:
היינו דתניא,
היינו דתניא - בתמיה. ואי משום ברכתא דאליהו היה צריך להחיות ממש, כמו שעשה אותו שהחיה אליהו - אלא לאו ש"מ משום אלישע הוה, ולא הוה צריך לאלישע אלא לסלקו מאצל,ו והחייהו עד שנסתלק משם:
על רגליו עמד, ולביתו לא הלך.
אלא במה איקיים?
כדאמר ר' יוחנן: שריפא צרעת נעמן. שהיא שקולה כמת.
שנאמר, (במדבר יב): "אל נא תהי כמת".
אל נא תהי כמת - בצרעת מרים כתיב:
אמר ר' יהושע בן לוי: למה נקרא שמן "ימים"?
למה נקרא שמם - דכודנייתא - ימים. דכתיב (בראשית לו): אשר מצא את הימים:
- שאימתם מוטלת על הבריות.
דאמר ר' חנינא: מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה,
לא שאלני - רבי חנינא רופא היה, ומהכא מייתי לה במסכת יומא בהוציאו לו:
וחיה.
וחיה - משמע שמת המוכה:
והא קחזינא דחיי?
אימא, "וחיית".
וחיית - לשון נקבה, ואמכה קאי, שאין המכה מתרפאת:
והא קחזינא דמיתסי?
דחיוורן ריש כרעייהו[2] קא אמרינן.
(דברים ד) "אין עוד מלבדו".
אין עוד מלבדו - משום רבי חנינא נקט לה:
אמר רבי חנינא: ואפילו כשפים.
אפילו כשפים - אינן מלבדו. כלומר שלא מדעתו, שאם אין גזירה מלפניו אין מריעין לו לאדם:
ההיא איתתא, דהות קא מהדרא
מהדרא - מחזרת וטורחת שלא יבין:
למישקל עפרא מתותיה כרעיה דרבי חנינא.
למשקל עפרא - ולעשות לו כשפים להמיתו:
אמר לה: שקולי[3], לא מסתייעא מילתיך: "אין עוד מלבדו" כתיב.
והאמר ר' יוחנן, למה נקרא שמן כשפים?
כשפים - נוטריקון מכחישים פמליא של מעלה, שלא גזרו על אדם זה למות, והוא מת על ידי כשפים:
שמכחישין פמליא של מעלה?
שאני ר' חנינא - דנפישא זכותיה.
ואמר ר' חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה
נוקף - נוגף, אישופיי"ר בלע"ז:
אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה.
מכריזין - גזרו עליו:
שנאמר (תהילים לז): "מה' מצעדי גבר כוננו".
(משלי כ) "ואדם מה יבין דרכו".
א"ר אלעזר: דם ניקוף - מרצה
מרצה - מכפר:
כדם עולה.
אמר רבא: בגודל ימין,
גודל ימין - מפני שהוא נוגף בכח ומצטער הרבה:
ובניקוף שני.
ובניקוף שני - קודם שנתרפא הראשון:
והוא דקאזיל לדבר מצוה.
אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו.
בצע - ברכת המוציא - שלא רצה לאכול כזית משל אחרים:
ומיום שעמד על דעתו, לא נהנה מסעודת אביו:
הא אתמר עלה אמר רבי יוחנן כו'. במסכת שקלים (דף ח:) ובמסכת דמאי בירושלמי ובבראשית רבה (פ' ס') לא משני מידי אלא השיב להם דמחמרא אנפשה:
ויש שיש לו ואינו רוצה. ואפ"ה איקרו קדושים שמזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת:
מסרהבנא. ממהר אני כדמתרגמינן וימהרו לשפוך דם (ישעיהו נט) ויסרהבון:
גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם כו'. פירש בקונטרס דדריש ממה שהחיה בנגיעה בעלמא כדכתיב ויגע ויחי וקשה דא"כ מאי פריך ודילמא לקיומי ברכתא דאליהו מ"מ היה גדול במה שטרח להחיותו בחייו יותר מבמותו ונראה דנפקא ליה ממה שבחיי הצדיקים נוגעים בהם כמה רשעים ויושבים אצלם ושם לא היה לו רשות להתעכב אצלו: