מעילאי נמי קרמא איכא?
מעילאי נמי - כי סחיף להו על גבי בשר, איכא קרמא מפסיק - שאין חלב שאין לו קרום דק מלמעלה:
איידי דממשמשא ידא דטבחא,
ממשמשא - מניי"ר:
מפתת.
מפתת - לשון פתות אותה פתים (ויקרא ב):
ואמר רב יהודה אמר רב: תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים:
כתב
כתב - לכתוב שידע לחתום שמו, אילו ישב בדין או לעדות:
שחיטה
שחיטה - לאמן ידו לכך, אפילו שבקי בהלכותיה:
ומילה.
ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר: אף קשר של תפילין.
קשר של תפילין - יש בו אומנות, שעשוי כמו אות דלי"ת, שיהא נראה בה שדי: השי"ן - חקוקה בקמטי התפר כעין שי"ן. ורצועה קטנה כפולה ותלויה כעין יו"ד. והקשר עשוי כעין ד':
וברכת חתנים.
וציצית.
ואידך?
הני שכיחן.
הני שכיחן - תפילין, וציצית, וברכת חתנים, מצויין תדיר. הלכך הכל בקיאין בהם, ואין צריכין לימוד. שמעצמו יהיה בקי בהם:
ואמר רב יהודה אמר שמואל: כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה - אסור לאכול משחיטתו.
ואלו הן הלכות שחיטה:
שהייה.
דרסה.
חלדה.
הגרמה.
ועיקור.
שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור - בפרק השוחט תנן לכולהו: "שהייה" (לקמן לב) אם שהה כדי שחיטת בהמה כו'.
"שחט והתיז הראש בבת אחת, שלא הוליך והביא", היינו "דרסה".
"שחט הוושט, ופסק הגרגרת", הרי "עיקור".
"או שהחליד את הסכין", הוי "חלדה", כחולדה זו התחובה בחורין.
"השוחט מתוך הטבעת", הוי "הגרמה".
והתם מפרש לה ואזיל.
ולשון, "הגרמה", שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה.
וכמו, "היה שוקל עין בעין נותן לו גירומיו", גבי הכרעה בבבא בתרא (דף פח):
מאי קמ"ל?! כולהו תנינהו?
כולהו תנן - במתניתין, פרק השוחט, שבהמה מתנבלת בהן. וכיון שאין בקי בהן פשיטא דאסור לאכול.
וכי שמואל דאמורא הוא, מתני' אתא לאשמועינן?! שכבר המשנה שנויה ועומדת:
לא צריכא.
ששחט לפנינו ב' וג' פעמים, ושחט שפיר.
מהו דתימא, מדאידך שחט שפיר, האי נמי שחט שפיר,
קמ"ל כיון דלא גמר זימנין דשהי ודריס, ולא ידע.
ולא ידע - אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו:
ואמר רב יהודה אמר שמואל: הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה.
אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא.
"ר"ש אומר, אם שהה כדי ביקור".
אם שהה כדי ביקור - והוא שיעור שהייה:
מאי לאו, כדי ביקור סימנין?
לאו כדי ביקור סימנין - אלמא יש בהן תורת ביקור:
א"ל אביי: לא.
הכי א"ר יוחנן: כדי ביקור חכם.
כדי ביקור חכם - לבדוק הסכין. שהטבח צריך להראות הסכין לחכם העיר מפני כבוד החכם, כדאמרינן לקמן (דף י) אע"ג שהטבח בקי בהלכות בדיקה:
א"כ נתת דבריך לשיעורים?
אם כן נתת דבריך לשיעורים - פעמים שהחכם רחוק מהטבח פעמים שהוא קרוב:
אלא כדי ביקור טבח חכם.
טבח חכם - שהשוחט תלמיד חכם ואין מופלא בעיר ממנו, כלומר לא תלוי השיעור אלא בשהיית בדיקת סכין לחודיה:
לא בדק מאי?
לא בדק - בסימנים מאי:
ר' אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר' ינאי אמר: טרפה, ואסורה באכילה.
טרפה שחוטה אינה מטמאה - כדאמרי' בהעור והרוטב (לקמן קכח): מן הבהמה - מקצת בהמה מטמאה ומקצתה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה:
במתניתא תנא: נבלה, ומטמאה במשא.
נבלה - דלאו בחזקת שחוטה מחזקינן לה כדרב הונא בפירקין:
במאי קמיפלגי?
בדרב הונא. דאמר: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, עד שיודע לך במה נשחטה.
בהמה בחייה בחזקת איסור - שהרי אסורה משום אבר מן החי, הלכך אם נולד ספק בשחיטה ובאת להעמידה על חזקתה שהרי בכל דבר אתה אומר העמד דבר על חזקתו שהיה מתחלה שאין יכול להוציאה ממנה על ידי ספק נמצאת אומר שבהמה זו אסורה שהרי בחזקת איסור היתה תחלה ומספק אתה בא להתירה שמא נשחטה כראוי - אל תתירנה מספק עד שיודע לך שנשחטה כראוי:
נשחטה: הרי היא בחזקת היתר, עד שיודע לך במה נטרפה.
נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה - ולקמן מפרש מאי נפקא מינה. וברישא דמילתיה קמיפלגי דהשתא נולד לנו ספק בשחיטה שמא לא נשחט הרוב:
מר סבר: בחזקת איסור קיימא, והשתא מתה היא.
מר סבר בחזקת איסור - הראשון עומדת שלא היתה שחוטה, וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה - הרי מתה ומטמאה:
ומר סבר: בחזקת איסור אמרינן,
ומר סבר בחזקת איסור אמרינן - ולאכילה הוא שנאסרה קודם שחיטה:
בחזקת טומאה לא אמרינן.
לא אמרינן - שהרי בשר מן החי אינה מטמאה:
גופא. "אמר רב הונא: בהמה בחייה - בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה.
נשחטה - בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה".
ולימא: נשחטה הותרה?
ונימא נשחטה הותרה - דלשון חזקה לא שייך אלא בדבר ספק דנימא העמד דבר על חזקתו:
הא קמ"ל, דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא.
דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא - שנולד בה ספק טריפות, ספק קודם שחיטה היה בה, ויש לתלותו בלאחר שחיטה - מוקמינן לה אחזקת היתר, דסתם בהמה אינה טרפה, ותלינן בלאחר שחיטה, וכשרה:
כדבעא מיניה רבי אבא מרב הונא: בא זאב ונטל בני מעים - מהו?
נטל! הא ליתנהו?
נטל הא ליתנהו - ולא חזינן בהו שום ריעותא, ומאי ספקא איכא:
אלא נקב בני מעים מהו?
נקב! הא קא חזינן דהוא נקבינהו?
אלא, נטלן והחזירן כשהן נקובין, מהו?
מי חיישינן שמא במקום נקב נקב, או לא?
מי חיישינן שמא במקום נקב - שהיה בו תחלה אתרמי ליה השתא, שהכניס בו שיניו וטרפה. דנקבו הדקין אחד משמונה עשר טרפות הוא:
א"ל: אין חוששין שמא במקום נקב נקב.
איתיביה: "ראה צפור המנקר בתאנה, ועכבר המנקר באבטיחים,
מנקר - לשון נקבים קרו"ט בלע"ז:
_______________________________________________________
תוספוס
ואידך הני שכיחן - כדאמר (ב"מ דף כט:) תפילין בי בר חבו משכח שכיחי.
מכאן מדקדק רבינו תם דאין צריך לקשור בכל יום תפילין כשמניחן.
שרבינו אליהו היה מצריך לקושרן. מדקאמר בהקומץ רבה (מנחות לה: ע"ש בתוס' ד"ה משעת) תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה ועד שעת קשירה.
ולרבינו תם נראה דההיא קשירה היינו הידוק. שמהדקו סביב ראשו. כמו (נדה דף כו:) שליא קשורה בו. וכמו (ע"ז דף ה.) קשורה בו ככלי. דאי קשירה ממש, וכי בכל יום ילך אצל בר חבו?
ועוד, דבריש המוצא תפילין (עירובין דף צז. ושם) משמע דאסור לקשור קשר של תפילין בשבת, משום דהוי קשר של קיימא. דקאמרינן, "ישנות מכניסן זוג זוג, אבל חדשות לא". ומפרש בגמרא, ד"חדשות קרי, שאינן מקושרות". ואם היה עשוי לקשור ולהתיר בכל יום, א"כ לא הוי קשר של קיימא:
כולהו תנינהו - פירש בקונטרס "עקור, דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת".
ותימה, דאין זה שייך להלכות שחיטה, דזה פסול מפני שלא שחטו. ולא דמי לשאר הלכות שחיטה?
ויש לומר, דאיירי ששחט בסכין פגומה, או במגל. וזה נקרא פסק את הגרגרת. ופסולה הוי, משום דאין שוחטין, אלא חונקין.
כדתנן בפירקין, (לקמן דף טו:) "חוץ מן המגל והמגירה" כו'.
ובהלכות גדולות פירש, "עקור", שנעקר הסימן ונשחט חוץ ממקומו.
ותימה, דמה ענין זה להלכות שחיטה? והלא לא עשה כלום, אלא שהסימן נשמט מאליו?
ואפילו שחטו בסכין, תיפוק ליה מטעם הגרמה?
ויש לומר דאיירי כשנשמט הסימן ואחר כך שחטו.
וכולהו תנינהו דקאמר, היינו מדתנן בפרק כסוי הדם, (לקמן דף פה.) "הנותר והמעקר פטור מלכסות".
ואם תאמר פשיטא דלא מהניא ביה שחיטה שכבר נטרף?
ויש לומר לדברי הלכות גדולות, לאו טרפה היא, אלא שכן הלכה למשה מסיני, דאין שחיטה מועלת בסימן שמוט הנשמט חוץ למקום חיבורו. בין בושט בין בקנה.
ואפילו עוף שהכשרו בסימן אחד, אם נשמט האחד, אין שחיטה מועלת בשני.
ואם תאמר ולמה אינו מונה בהלכות שחיטה, פסק הגרגרת בסכין פגומה כמו שמונה לפירוש הקונטרס?
ויש לומר דהתם אין כאן שחיטה, שאינו אלא חונק.
ולפירוש הקונטרס ניחא שאינו מונה שמוטה דהלכות גדולות?
דהוי טרפה ששחטה, ואין צריך להזכירו.
ומיהו לא הוי השתא "עקור", לפירוש הלכות גדולות, מעין שאר הלכות שחיטה. שהן בגוף השחיטה, ועקור אינו בגוף השחיטה. אלא ששוחט סימן שנעקר.
וגם קצת קשה לשון "נותר ומעקר". משמע שאינו אלא מעקר הסימן, ואין עושה שחיטה אחרת, רק שמיתתו בעיקור כמו שנחירה. ואינו כן שבכך לא היה מת?
ומה שקשה מלקמן לפירוש הקונטרס. ומפרק אלו טרפות. וליישב הלכות גדולות. אפשר כל אחד במקומו בעזרת השם יתברך:
כדי ביקור טבח חכם - ואף על פי שיש סכין גדולה וסכין קטנה?
משערינן לכל בהמה בסכין שיש בה כמלא צואר. וחוץ לצואר כמלא צואר:
ואסורה באכילה - משום דרוב פעמים שוחט שפיר, ושריא מדאורייתא, לא החמירו לעשות נבלה:
אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב - ואפילו יש שם נקבים הרבה שלא במקום שיניו מסתברא דתלינן כולהו בזאב. כי היכי דמכשרינן (לקמן מט.) היכא דממשמשא ידא דטבחא: