ואין להן מחשבה".
ואין להן מחשבה - כגון מצא לקליפת אגוז כמו שהיה וחשיב עליה למוד או אפילו מדד בה, אלא שלא עשה בה מעשה לשם כלי. ואם בן דעת חשב עליהן - טמאין במחשבה, דתנן (כלים פכ"ה מ"ט): כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה:
אמר ליה[1], מחשבה גרידתא לא קא מיבעיא ליה.
מחשבה גרידא לא קא מבעיא ליה - דשמיע ליה הא:
כי קא מיבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו.
מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - לפי ראות עינינו, אבל אין אנו יודעין אם עשה מעשה זה לשם מחשבה זו:
כגון, דהוה קיימא עולה בדרום ואתיוה בצפון ושחטה - מאי?
ואתיוה לצפון - ולא אמר על שם כך אני מוליכה לשם לפי שאינה כשרה בדרום:
מדאתייא בצפון ושחט - איכוין לה.
או דילמא מקום הוא דלא איתרמי ליה?
או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה - לא נראה בעיניו מקום הראשון:
הא נמי אמרה רבי יוחנן חדא זימנא?
דתנן: "המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה,
מפני הכנימה - כיצונ"ש שבפולים ועדשים, כמו ותהי הכנם (שמות ח):
וירד עליהם טל - אינן ב"כי יותן".
אינן בכי יותן - דלא ניחא ליה בהאי טל, ולא הוה הכשר להורידן לידי טומאתן אם יגע בהם שרץ לאחר זמן, דבעינן: כי יותן דומיא דכי יתן, דניחא ליה:
ואם נתכוין לכך,
ואם נתכוין לכך - בין בשעת העלאה ובין לאחר מכאן קודם שינגב הטל מעליהם:
הרי הן ב"כי יותן".
הרי הן בכי יותן - דהכי אמרינן בדוכתא אחריתי: עודהו הטל עליהן ושמח הרי הן בכי יותן, ואע"פ שלא נתכוין קודם לכן אלא כשראה שמח:
העלום חרש שוטה וקטן,
העלום חש"ו - מפני הכנימה:
אף על פי שנתכוונו לכך,
אע"פ שנתכוין לכך - לאחר שירד הטל עליהם:
אינן ב"כי יותן" - מפני שיש להן מעשה, ואין להן מחשבה".
אינן בכי יותן - שאין מחשבתם מחשבה, והכשר במחשבה תלוי. והאי מעשה דעלייה - לאו מעשה הוא דמפני הכנימה העלום:
וא"ר יוחנן, ל"ש,
לא שנו - דאפילו נתכוונו לא הויא כוונה:
אלא שלא היפך בהן,
אלא שלא היפך בהן - לאחר שירד הטל עליהם מצד זה כדי שיפול עליהם מצד אחר:
אבל היפך בהן הרי זה ב"כי יותן"?
אבל היפך בהן - דמעשיו מוכיחין אע"פ שלא פירש מחשבתו, הואיל וניכר שדעתו לכך הרי הן בכי יותן. דאי בשפירש מחשבתו בשעת מעשה לא איצטריך רבי יוחנן לאשמועינן, דהא בהדיא תנן דיש להן מעשה:
הכי קא מיבעיא ליה. דאורייתא או דרבנן?
הכי קא מיבעיא דאורייתא או דרבנן - הא דאמרינן ושמעתי מרבותי דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הויא מחשבה כאילו פירשה בשעת מעשה:
דאורייתא היא - וסמכינן עלה אפילו לקולא, כגון בעיין דלעיל: בהביא עולה מדרום לצפון ומכשרי:
או דרבנן - היא וחומרא בעלמא הוא דאמור רבנן ניהוי מעשה. וכי היפך בהן ניהוי הכשר, אבל מדאורייתא לא הוי מעשה. וגבי עולה דקולא הוא לא אמרו כן, שלא אמרו חכמים דבריהם להקל מדברי תורה דנמצאו עוקרין אלא להחמיר ולעשות סייג:
רב נחמן בר יצחק מתני הכי. א"ר חייא בר אבא: בעי רבי יוחנן קטן יש לו מעשה או אין לו מעשה?
יש להן מעשה - אם עשו מעשה מוכיח על מחשבתן ופירשו שעל דעת כן עושים, וכדפרשינן לעיל שהביא עולה לצפון ופירש שמפני שדרום פסול לה הוא מביאה לצפון:
אמר ליה רבי אמי: ותיבעי ליה מחשבה?
ותיבעי ליה מחשבה - שחיטה גרידתא ופירש לשם עולה. ושחיטה לאו מעשה מוכיח על המחשבה הוא - שכל השחיטות שוות:
מאי שנא מחשבה דלא קא מיבעיא ליה, דתנן: "אין להן מחשבה".
מעשה נמי לא תיבעי ליה, דתנן: "יש להן מעשה"?
הכי קא מיבעיא ליה: דאורייתא או דרבנן?
הכי קא מיבעיא ליה - הא דתנן (כלים פי"ז מט"ו) גבי חקיקת אלון ורמון - יש להם מעשה:
דאורייתא היא - וסמכינן עלה גבי שחיטת עולה ומכשרינן:
או דלמא דרבנן הוא - וחומרא הוא דאחמור רבנן לשוויה כלי ליטמא, אבל גבי עולה דקולא הוא - לא:
ופשיט:
יש להן מעשה, ואפילו מדאורייתא.
אין להן מחשבה, ואפי' מדרבנן.
מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו:
מדאורייתא אין לו. מדרבנן יש לו.
מדרבנן יש לו - ולחומרא גבי היפך בהם דהכשירן:
מדאורייתא אין לו - וגבי בעיין קמייתא דעולה לא סמכינן עלה:
בעא מיניה שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול?
מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול - כלומר מנין למתעסק שפסול בקדשים' כגון מתעסק בסכין להגביהו או לזורקו ושחט - בקדשים שלא נתכוין לשום שחיטה אבל נתכוין לשום שחיטה בעלמא כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה:
שנאמר (ויקרא א): "ושחט את בן הבקר" - שתהא שחיטה לשם בן בקר.
אמר לו: זו בידינו היא - לעכב מנין?
זו בידינו היא - מקרא זה הייתי יודע, ומכאן אנו למדים שמצוה להתכוין, ואני שאלתי לעכב מנין שאם לא נתכוין יהא פסול:
[אמר ליה] (ויקרא יט): "לרצונכם תזבחוהו", לדעתכם זבוחו:
לרצונכם תזבחוהו - שנה עליו הכתוב לעכב:
משנה
שחיטת עובד כוכבים - נבלה.
שחיטת עובד כוכבים - אפילו כהלכתה ואחרים רואין אותו:
ומטמאה במשא[2]:
ומטמאה במשא - בגמרא פריך פשיטא:
גמרא
נבלה - אין, איסור הנאה[3] - לא[4].
מאן תנא[5]?
א"ר חייא ברבי אבא אמר רבי יוחנן: דלא כרבי אליעזר.
דאי ר"א, האמר: סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים.
הא אמר - לקמן בהשוחט (דף לח) דאפי' שחטה ישראל לצורך עובד כוכבים - אסורה בהנאה, שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים[6]:
רבי אמי אמר: הכי קתני: שחיטת עובד כוכבים - נבלה[7].
הא דמין - לעבודת כוכבים[8].
ר' אמי מתני הכי שחיטת עובד כוכבים נבלה, הא דמין - לעבודת כוכבים - במין ישראל קא מיירי[9]. והך דוקיא דמתניתין - הכי דייק מינה ולסיועי לתנא דברייתא[10]. ורבי אמי לא פליג אדרבי חייא[11] דודאי מתניתין דלא כרבי אליעזר, אלא[12] לא אצטריך ליה למידק, דממילא שמעינן לה, דמדקרי ליה: נבלה - ש"מ מותרת בהנאה:
תנינא להא[13] דתנו רבנן:
תנינא להא דת"ר - וש"מ דהלכתא כברייתא, מדמסייע ליה דוקיא דמתניתין:
"שחיטת מין - לעבודת כוכבים.
שחיטת מין - דישראל וכ"ש דעובד כוכבים. והא מתניתין[14] מיהא בישראל קיימא, מדקאמר: פירותיו טבלים ובניו ממזרים:
פיתו - פת כותי[15].
בסדר זרעים שנינו - אומר היה רבי אליעזר פת כותי כבשר חזיר, במסכת שביעית (פ"ח מ"י):
יינו - יין נסך.
ספריו
ספריו - תורה נביאים וכתובים שכתבן מין:
- ספרי קוסמין.
כספרי קוסמין - נביאי הבעל, דלשם עבודת כוכבים כתבו. והכי נמי אמרינן במסכת גיטין (דף מה) ספר תורה שכתבו מין - ישרף:
פירותיו - טבלין.
וי"א: אף
_________________________________________
תוספות
בעא מיניה שמואל מרב הונא - משמע שהיה שמואל קטן מרב הונא. וכן בריש גיטין (דף ה.).
ובפ' יש בערכין (ערכין טז:) הוו יתבי רב הונא וחייא בר רב קמי שמואל משמע כתלמיד היושב לפני רבו?
ובפרק קמא דגיטין (דף יא:) יתיב רב הונא קמי רבי ירמיה. ורבי ירמיה חבירו של רבי זירא הוה כדמוכח בנדה (דף כג.) בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא כו' עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גחך. ורבי זירא תלמידו של רב יהודה דהוה משתמיט מיניה למיסק לארעא דישראל ורב יהודה תלמידו של רב ושמואל והיה קורא רבי ירמיה לרב הונא דרדקי (גיטין דף יא:)?
ויש לומר דתרי רב הונא הוו ומיהו ההוא דערכין (דף טז:) על כרחך תלמידו של רב הוה כדמוכח התם:
מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול - פירש בקונטרס מתעסק בסכין להגביהו ולזרוק אותו.
וקשה דבכה"ג אפילו בחולין פסול לרבנן אפילו מתכוין לחתיכה כגון לנעצה בכותל כדמוכח פרק ב' (לקמן לא.) עד שיתכוין לחתכית סימנין?
ונראה דהאי מתעסק בקדשים היינו דמתכוין לחתיכת סימנים ולא לשם זביחה דבחולין כשר ובקדשים פסול.
ועוד יש מתעסק אחר כגון של קדשים שסבור שהוא חולין ושחטו דפסול מטעם מתעסק כדאמרינן בזבחים בסוף פרק ב"ש (דף מו:) דמשום חולין פסולה ותרוייהו מושחט את בן הבקר נפקא:
פיתו פת כותי. בפירקי דרבי אליעזר (פ' לח) יש דעזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בשלש מאות כהנים ובשלש מאות תינוקות ובשלש מאות ספרי תורה והיו תוקעין והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר: