צורת הדף

וכ"ש השתא דארחיקו להו טפי.

וכל שכן השתא - כשגלו:

אלא אמר רב יוסף: רבי עקיבא היא.

דתניא (דברים יב) כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך.

ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה.

לאסור להם בשר נחירה - כדכתיב בההוא קרא דכי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו':

שבתחלה הותר להן בשר נחירה

שבתחלה - במדבר:

הותר להם בשר נחירה - מהאי קרא נפקא ליה דכתיב: כי ירחק וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה: 

משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה.

ועכשיו שגלו יכול יחזרו להתירן הראשון.

ועכשיו שגלו - רב יוסף קאמר ליה: 

לכך שנינו לעולם שוחטין:

במאי קמיפלגי?

רבי עקיבא סבר: בשר תאוה לא איתסר כלל.

בשר תאוה לא איתסר כלל - וקרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו (ויקרא יז) - בקדשים כתיב. והאי דכתיב (דברים יב) בכל אות נפשך תאכל בשר - לאו לאורויי היתירא בבשר תאוה אתא, אלא כדדריש ליה רבי אלעזר בן עזריה בפרק כסוי הדם (לקמן דף פד.): לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. וכי ירחק וזבחת - בא להזהיר על השחיטה כשיכנסו לארץ. ואע"ג דקרא בפסולי המוקדשין שנפדו על ידי מומין משתעי, כדמוקמינן בבכורות (דף לב.) - אפילו הכי גמרינן חולין מינייהו. כדאמרינן בפ"ב (לקמן דף כח.) מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשי', מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה, וצבי ואיל חולין נינהו:

ר' ישמעאל סבר: בשר נחירה לא אישתרי כלל.

בשר נחירה לא אישתרי כלל - הילכך לא תלה הכתוב בביאת הארץ אלא היתר בשר תאוה. וזביחה דכתיב בהאי קרא - לאו בביאת הארץ נתלית, אלא אורחא דקרא למכתב זביחה באכילת בשר. אי נמי למאי דדרשינן בבכורות (ד' טו.): וזבחת ואכלת - אין בפסולי המוקדשין שנפדו אלא היתר זביחה ואכילה ולא גיזה ועבודה. אי נמי, לאסור שחיטת חולין בעזרה, כדדרשינן ליה בקדושין (דף נז:): כי ירחק וזבחת - בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום: 

בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר.

ושחט - אלמא נצטוו על השחיטה באהל מועד שבמדבר:

אלא לרבי עקיבא מאי ושחט?

קדשים שאני.

בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם.

אלא לר' עקיבא מאי: הצאן ובקר ישחט להם, ינחר להם מיבעי ליה?

נחירה שלהן זו היא שחיטתן.

בשלמא לר' ישמעאל היינו דתנן: השוחט ונתנבלה בידו

ונתנבלה - כגון על ידי פגימת סכין או שהייה או דרסה: 

והנוחר, 

והנוחר - מדעת ולשון נחירה שקורעה לאורכה מנחיריה ועד החזה:

והמעקר - 

והמעקר - סימנין ובחיה קאי דטעונה כסוי כגון צבי ואיל:

פטור מלכסות.

פטור מלכסות - דכתיב: אשר יאכל ושפך וכסה - בראוי לאכילה הכתוב מדבר. ואפילו מאן דמחייב כסוי בשוחט ונמצאת טרפה הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן. דגמר: שפיכה שפיכה משחוטי חוץ, והתם שחיטה כתיב בפרק כסוי הדם (לקמן דף פה.):

אלא לר' עקיבא אמאי פטור מלכסות?

אלא לר' עקיבא - על כסוי הדם במדבר נצטוו ונחירתן היתה שחיטתן, והנוחר בזמן הזה נמי נבעי כסוי:

הואיל ואיתסר איתסר.

בשלמא לר' עקיבא דאמר: בשר תאוה לא איתסר כלל- היינו דכתיב (דברים יב): אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו.

אך כאשר יאכל - עכשיו צבי ואיל בטומאה כן תאכלנו לבקר וצאן משתכנסו לארץ. שאע"פ שאני מטעינן שחיטה לחולין משתכנסו לארץ, כקדשים של עכשיו - אין צריכין ליאכל בטהרת הקודש, אלא כצבי ואיל של עכשיו, שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת. אלא לר' ישמעאל כו':

אלא לרבי ישמעאל: צבי ואיל גופיה מי הוי שרי?

כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה. אבל חיה דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא.

כי אסר רחמנא - בשר תאוה במדבר:

בעי רבי ירמיה: אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו?

שהכניסו ישראל - אליבא דר' עקיבא, מהו לאוכלן אחר כניסתן? מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן לאכול, אבל הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי. או דלמא לא שנא. ודרוש וקבל שכר הוא - שצריכין אנו לעמוד על האמת, ואע"פ שכבר עבר:

אימת?

אילימא בשבע שכבשו

השתא דבר טמא אישתרי להו.

דכתיב (דברים ו): ובתים מלאים כל טוב.

ובתים מלאים כל טוב וגו' - סיפיה דקרא ואכלת ושבעת:

ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי.

כתלי דחזירי - חזירים יבשים שקורין בקינ"ש:

בשר נחירה מבעיא?

אלא לאחר מכאן.

אלא לאחר מכאן - דהיינו בשבע שחלקו. דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל כדכתיב (דברים כ): ואכלת את שלל אויביך וגו'. שבע שנים כבשו ושבע שנים חלקו כדאמרי' בפרק אין נערכין (ערכין דף יב:):

ואיבעית אימא לעולם בשבע שכבשו.

כי אשתרי להו שלל של עובדי כוכבים

שלל של עובדי כוכבים - כדכתיב (שם ו): אשר לא מלאת, וכתיב נמי: את שלל אויביך:

דידהו לא אישתרי.

תיקו.

אמר רבה: שנית הכל שוחטין

שנית הכל שוחטין - ומוקמת לה בנשחטין כדאמרן: הכל טעונים שחיטה ואפי' עוף:

ולעולם שוחטין

ולעולם שוחטין - נמי מוקמת ליה כדאמרן דאשמעינן דאע"פ שגלו, לא חזרו להיתירן הראשון ואין בשר נאכל אלא בשחיטה:

בכל שוחטים

- מאי משנית ליה?

וכי תימא: בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה.

וכי תימא בין בצור כו' - דלאו בנשחטין אתא לאורויי אלא בשוחטין:

הא דומיא דהנך קתני.

אי הנך בשוחטין האי נמי בשוחטין ואי הנך בנשחטין האי נמי בנשחטין?

אלא אמר רבא:

אלא אמר רבא - כולה בשוחטין והכל שוחטין תרתי דתני במתני':

הכל שוחטין: חדא לאתויי כותי. וחדא לאתויי ישראל מומר.

חדא לכותי וחדא למומר - כדאמרן בריש פירקין (דף ג.):

לעולם שוחטין - בין ביום בין בלילה

בין בלילה - כשאבוקה כנגדו כדאוקימנא (לעיל דף יג:):

בין בראש הגג

בין בראש הגג - ולא חיישינן דלימרו לצבא השמים עולה לשחוט:

בין בראש הספינה.

בין בראש הספינה - ואע"ג דתנן לקמן (דף מא.) אין שוחטין לתוך ימים בראש הספינה שרי - דמוכחא מילתא דלנקר ספינתו הוא צריך:

בכל שוחטין - בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה:

חוץ ממגל קציר והמגירה:

אבוה דשמואל פגם ושדר, פגם ושדר 

פגם ושדר פגם ושדר - עשה בסכין פגימות הרבה, שאינן דומות זו לזו, ושדר לא"י לידע איזו אסורה ואיזו כשרה. כן עשה פעמים ושלש:

שלחו ליה