צורת הדף

אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה - יש עיקור.

אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה - מתורה שנמסרה למשה על פה, דהיינו הלכה למשה מסיני, ורבי אמרה, דפליג אדרבי אלעזר בפ' השוחט (לקמן דף כח). דתניא. רבי אומר: וזבחת כאשר צויתיך - מלמד שנצטווה משה על הלכות שחיטה בעל פה, ואע"פ שלא כתבו בתורה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה - אלמא יש שחיטה לעוף^[1]:

אמר ליה: אדרבה, איפכא מסתברא?

אדרבה אפכא מסתברא למ"ד [יש] שחיטת העוף מן התורה איכא למימר דהכי אגמריה דאין עיקור:

למאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה, איכא למימר דהכי אגמריה, דאין עיקור.

ואפי' למאן דאמר כבהמה, לענין עיקור לא ליהוי כבהמה.

ואפי' למ"ד - דיליף ליה התם בהיקישא מזאת תורת הבהמה והעוף וגמר לעוף מבהמה - מצי' למימר דכיון דהוזכרה שחיטת העוף בסיני דהא היקישא בסיני נאמרה אגמריה רחמנא למשה על פה לענין עיקור לא ליהוי כבהמה:

אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים, מהיכא גמירי לה - מבהמה - כולה מילתא כבהמה?

אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים מהיכן גמר לה - כלומר אהיכא סמכי, דאנן דתקון ליה שחיטה מבהמה גמרו - הילכך כולה מלתא כבהמה תקון:

אמר רבינא: אמר לי רבין בר קיסי:

רבין בר קיסי - שם חכם:

הא דתני רמי בר יחזקאל: "אין עיקור סימנין בעוף" - לא אמרן אלא במליקה, אבל בשחיטה - יש עיקור.

לא אמרן אלא במליקה - דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה, עיקור סימנים נמי לא פסלי בה. אבל בשחיטה כו':

והא"ר ירמיה אמר שמואל: "כל הכשר בשחיטה, כנגדו בעורף כשר במליקה",

כל הכשר כו' - כל הצואר הכשר לשחיטה כשר למליקה מאחוריו:

- הא פסול - פסול?

הא פסול פסול - ואי צואר שנעקרו סימנין פסול לשחיטה היכי מתכשר במליקה:

ההוא פליגא.

ההוא - דרבי ירמיה פליגא אדרבין בר קיסי. דרבי ירמיה סבר דאף לשחיטה אין עיקור. ולית הילכתא כמתניתא דרמי בר יחזקאל דהא תניא בפירקין דלקמן (דף כח): שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת - כשרה, נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט - פסולה, שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה או לאחר שחיטה, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. אלמא יש עיקור בעוף דהא בעוף קמיירי מדקתני: שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה - דעוף הכשרו בסימן אחד. ואי קשיא לך מתניתא אמתניתא, דהא דרמי בר יחזקאל מתניתא היא - תריץ הא כמאן דאמר יש שחיטה בעוף מן התורה. וכיון דלא איפסיק הילכתא - קיימא לן בשל תורה הלך אחר המחמיר: 

אמר זעירי: נשברה מפרקת ורוב בשר עמה,

ורוב בשר - שעל המפרקת מאחורי הצואר נפסקה עמו:

נבלה.

נבלה - ומטמאה מיד, אע"פ שהיא מפרכסת - דמתה ממש היא, ושחיטה דלאחר מכאן לא מטהרה לה מידי נבלה:

אמר רב חסדא: אף אנן נמי תנינא.

"מלק בסכין - מטמא בגדים אבית הבליעה".

מלק - עוף קדשים בסכין - נבלה היא והאוכל נבלת עוף טהור מטמא בגדים שהוא לבוש בשעה שבולעה. ולא בגדים שקודם לכן ולא בגדים שלבש אחר שהיא במעיו. ואין לה טומאת מגע לגמרי אלא טומאת בליעה זו לבדה. וכולה ילפינן לה בתורת כהנים: מנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כב) וכתיב נמי (שם יז): והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר. ובעוף משתעי קרא דתניא (לקמן דף ק): יכול תהא נבלת בהמה מטמאה אבית הבליעה כגון תחב לו חבירו בבית בליעתו והוא לא נגע בה, שלא נטמא במגעה, וטומאת בית הסתרים לא מטמיא טומאת מגע. ובטומאת משא נמי אינו טמא שלא זז עד שבלעה. ת"ל לא יאכל לטמאה בה - בה משמע מיעוטא מי שאין לה טומאה אלא אכילתה כדכתיב: לא יאכל, וכתיב: בה כלומר בזו בבליעה ולא באחרת, יצאת נבלת בהמה שמטמאה במגע, כדכתיב (ויקרא יא): והנוגע בנבלתה וגו'. הלכך על כרחך בעוף משתעי. יכול נבלת העוף תטמא מן הכתוב מהאי קרא. ונבלת בהמה מק"ו מה העוף שאינו מטמא במגע ובמשא מטמא בבית הבליעה בהמה שמטמאה כו': ת"ל בה - בה אתה מיטמא בבית הבליעה ואי אתה מיטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה. ואם כן למה נאמר בבהמה והאוכל מנבלתה (שם) ליתן שיעור לנוגע ולנושא כשיעור אכילה דהיינו כזית. וכולה מילתא מפרש התם דאין לה טומאה לנבלת עוף טהור אלא זו בלבד:

ואי אמרת: טרפה הויא, 

ואי אמרת - נשברה מפרקת ורוב בשר עמה טרפה בעלמא הוה ולא נבלה, והא מליקת סכין כיון דלאו מליקה היא הוה כשובר מפרקתו כשמגיע לסימנין וחותכן בסכין, הרי זו כשוחט את הטרפה, וקיימא לן בהעור והרוטב (לקמן דף קכח): טרפה ששחטה אינה מטמאה. ואע"ג דבשל מוקדשים אמרינן התם (קכג) דמטמאה, והאי עוף נמי דקדשים היא - ההיא מדרבנן היא ובהמה. אבל טומאת בית הבליעה דעוף דמדאורייתא היא לית לה - דהתם אמרינן דטומאה מדרבנן בעלמא הוא:

מליקתה זו היא שחיטתה, 

מליקתה זו היא שחיטתה - דהא בסכין היה וכשר לשחיטה:

תהני לה סכין לטהרה מידי נבלה?

תהני לה סכין - כשמולק הסימן בסכין לטהרה מידי נבלה. ואי קשיא לותביה ממתני' דקתני במתני' השוחט מן העורף שחיטתו פסולה - טעמא משום שבירת מפרקת היא ואיכא למימר דטרפה היא ולא נבלה:

אמרי: התם משום דלאו שחיטה היא כלל.

מאי טעמא?

רב הונא אמר: מפני שהוא מחליד.

שהוא מחליד - לאחר שנתפרקו פרקי העצם ננעץ הסכין תחת העצם, לפי שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו, וכשחותך הסכין תחת העצם הויא לה חלדה:

רבא אמר: מפני שהוא דורס.

מפני שהוא דורס - ממש ולא מוליך ומביא, כדאמרן לעיל (דף כ): קוצץ ויורד וזו היא מצותה:

מ"ד, מפני שהוא מחליד - מ"ט לא אמר מפני שהוא דורס?

קסבר, מוליך ומביא במליקה כשר.

מוליך ומביא במליקה כשר - וההיא דמלק בסכין סתמא קתני לא שנא קוצץ ויורד ולא שנא מוליך ומביא:

ומ"ד מפני שהוא דורס, מאי טעמא לא אמר מפני שהוא מחליד?

אמר לך: חלדה היכי דמי?

כחולדה הדרה בעיקרי בתים דמכסיא. 

בעיקרי בתים - קרו"ט בלעז:

הכא, הא מיגליא.

הא מיגליא - דאע"פ שאין העצם מתפשט כל כך לגלות בית השחיטה מיהו הסכין נראה ומגולה כל זמן חתיכתו:

אמר רבא, אי קשיא לי,

אי קשיא - בהא מילתא דזעירי:

הא קשיא לי.

הא קשיא לי - כיון דאמרת נבלה, אלמא מתה היא, הא דאמר רחמנא: מליקה כשרה בקדשים, ובעינן חתיכת סימנין כדלקמן (דף כא):

וכי מתה עומד ומולק?

וכי - לאחר שהיא כמתה בשבירת העצם ורוב בשר, למה עומד ומולק שוב הסימנין. אי אמרת בשלמא טרפה בעלמא הואי אי נשברה בלא מליקה, אבל חיותא מיהא אית בה - מש"ה הויא מליקת סימנין - מליקה. וטרפה ליכא למימר - שזה דרך הכשרה דאם לא שהה והניחה לאחר שעשה בה מעשה אין כאן טרפות. וכן בכל השוחטין משנקב הוושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מיתכשרא אם לא שהה שיעור שהייה. אלא לזעירי דחשיב לה מתה - מה הוא עומד ומולק:

א"ל אביי: ותקשי לך עולת העוף, דבעיא שני סימנין, 

ותקשי לך עולת העוף - דאמרינן לקמן בשמעתין דבעיא ב' סימנים:

וכי מתה עומד ומולק?

וכי מתה עומד ומולק - דהא ודאי עוף בחד סימן מתה, ואמאי מעכב שני:

אמר ליה: התם כדי לקיים בה מצות הבדלה.

התם - לאו משום מליקה הוא, אלא לקיים מצות הבדלה כדילפינן לקמן בשמעתין: מומלק והקטיר - מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו:

אי הכי עור נמי?

אי הכי עור נמי - לבדיל ויחתוך כל הראש, אלמה תניא לקמן (דף כא): שנים לרבנן ורוב שנים לר' אלעזר בר ר"ש, אבל עור ליכא למ"ד:

כל המעכב בשחיטה מעכב בהבדלה, וכל שאינו מעכב בשחיטה אינו מעכב בהבדלה.

כל המעכב בשחיטה - עור אינו מעכב בשחיטה, שאילו קודם שחיטה ניטל כל העור - כשרה. אבל סימנין שחיטה תלה בהו רחמנא ולכתחלה כולהו בעי כדתנן לקמן בהשוחט (דף כז) הלכך גבי הבדלה מעכבי:

והא מיעוט סימנין לרבנן דלא מעכבי בשחיטה, ומעכבי בהבדלה?

והא מיעוט סימנים - לרבנן דפליגי לקמן בשמעתין אדרבי אלעזר בר ר"ש ואמרי דלא תסגי ברוב שנים אלא א"כ גמר כולן ואף על גב דלא מעכבי בשחיטה:

אלא אימא: כל שישנו בשחיטה, ישנו בהבדלה. וכל שאינו בשחיטה, אינו בהבדלה.

_________________________________________

תוספוס

מפני שהוא מחליד - פירש בקונטרס לאחר שנפרקו פרקי העצם כשנעץ הסכין תחת העצם לפי שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן כדרך שאר בית השחיטה כשחותכין אותו אלא עומד במקומו וכשחותך הסכין תחת העצם הויא חלדה.

(ולפיכך) [ולפירושו] לא איירי בסכין רחבה.

ונראה דחשיב חלדה לפי ששוחט הסימנין ממטה למעלה ואפי' בסכין רחבה.

ובזבחים פרק חטאת העוף (דף סח:) פי' בקונטרס דמחליד לפי שנועץ ראשו של סכין משום שאינו רוצה לחתוך רוב בשר קודם הסימנים.

וכאן א"א לומר כן דקרי ליה מחליד אף על גב דס"ד שחותך רוב בשר:

ותיקשי לך עולת העוף דבעיא שני סימנין - בין לרבנן בין לר' אלעזר פריך כדפי' בקונט':