ואי ס"ד: "מחזיר דוקא", מאי איריא מולק, אפי' שוחט נמי?
ואי ס"ד מחזיר דוקא - ומתני' דקתני מליקה כשרה - בשהחזיר קמיירי, דאי לא החזיר פסולה. שוחט אמאי פסולה מאי שנא עורף מצדדין. אלא לאו ש"מ אף מחזיר קאמרי ומתני' בדלא אהדר. ולא הויא מתני' לא תיובתייהו ולא סייעתייהו:
אלא לאו שמע מינה: "אף מחזיר", ומתני' בדלא אהדר.
א"ר ינאי: יקבלו הרובין את תשובתן.
יקבלו הרובין את תשובתן - הנערים בני ר' חייא:
דקתני: "נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה, כשר במליקה פסול בשחיטה".
למעוטי מאי?
למעוטי מאי - אי משום דעורף פסול בשחיטה וכשר למליקה וצואר כשר לשחיטה ופסול במליקה - הא תנא ליה:
לאו למעוטי מחזיר סימנין לאחורי העורף, דלא?
לאו למעוטי חזרת סימנים - דכשר בשחיטה ופסול במליקה. ואיידי דתנא כשר בשחיטה ופסול במליקה תנא נמי כשר במליקה פסול בשחיטה:
אמר רבה בר בר חנה: לא - למעוטי שן וצפורן.
לא למעוטי שן וצפורן - ומשום סיפא נקט לה כשר במליקה פסול בשחיטה - למעוטי שן מחוברת וצפורן מחוברת דפסולה בשחיטה. והכי קאמר כשר במליקה כגון צפורן מחוברת פסול בשחיטה. וכיון דאשמועי' צפורן הוא הדין לשן דטעמא משום מחובר הוא. ואיידי דתנא סיפא תנא נמי רישא:
שן וצפורן, בהדיא קתני להו?
שן וצפורן בהדיא תנא להו - לעיל (דף טו) במתני': חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן, ואוקמינן במחוברת. ואית דמפרשי דמרישא ממעט שן תלושה וצפורן תלושה דכשר בשחיטה ופסול במליקה. ולא היא דא"כ למה הוזכר שן וצפורן, לימא הכי למעוטי תלוש דפסול במליקה. אלא תלוש לאו מילתא היא דנימא כשר בשחיטה ופסול במליקה, דהא בתלוש לא מיקריא מליקה ואפי' מליקה פסולה לא מיקריא, דהא פירש לן קרא דמליקה בעצמו של כהן היתה, ובכלי לא מיקריא מליקה. דלא אשכחן בכלי דמיקריא מליקה. ומנא תימרא דמליקה בעצמו של כהן, דתניא בשחיטת קדשים בפרק קדשי קדשים (דף סה): והקריבו הכהן אל המזבח - וכי תעלה על דעתך שזר קרב גבי מזבח, אלא מגיד שלא תהא מליקה אלא בעצמו של כהן. ולההוא לישנא פרכינן: שן וצפורן בהדיא קתני להו - בתורת כהנים כדפרישית. והא נמי ליתא דלא פרכינן: בהדיא קתני לה, אלא א"כ שנויה במשנה. דרוב ברייתות שבתורת כהנים ושבתוספתא שנאום חכמים במשנתינו. ולא פרכינן הכי אלא היכא דסתם במתניתין תרי זמני או בחד מסכתא או בתרתי:
אלא א"ר ירמיה: למעוטי מוליך ומביא.
למעוטי מוליך ומביא - דכשר בשחיטה ופסול במליקה ומשום רישא נקט לה ואיידי דתנא רישא תנא סיפא:
הניחא למ"ד: מוליך ומביא במליקה פסול.
הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא דרב הונא ורבה היא לקמן בשמעתין:
אלא למ"ד, כשר, מאי איכא למימר?
בני ר' חייא סברי לה כמ"ד, מוליך ומביא במליקה פסול.
סברי לה כמ"ד פסול - ומוקמינן למתני' למעוטי מוליך ומביא:
אמר רב כהנא: מצות מליקה, קוצץ, ויורד.
קוצץ ויורד - בלא הולכה והובאה:
וזו היא מצותה.
סבר רבי אבין למימר: קוצץ ויורד, אין. מוליך ומביא, לא.
א"ל ר' ירמיה, כ"ש, דמוליך ומביא במליקה כשר.
כ"ש כו' - דכל כמה דלא ממעט קרא בהדיא כדממעט סכין וצואר כי עביד מליקה בשחיטה טפי עדיף:
ומאי: "זו היא מצותה"?
אימא, אף זו היא מצותה:
א"ר ירמיה אמר שמואל: כל הכשר בשחיטה, כנגדו בעורף כשר במליקה.
אמר שמואל כל הכשר כו' - שמואל לאו בהלכות שחיטה איירי. דא"כ איכא למפרך טובא. דאי סבר מוליך ומביא במליקה פסול - הא איכא מוליך ומביא דכשר בשחיטה ופסול במליקה, ואיכא תלוש. ואי קסבר מוליך ומביא במליקה כשר וכל שכן קוצץ ויורד כדאמרינן - קשיא סיפא דדייקינן הא פסול פסול, והא איכא קוצץ ויורד דפסול בשחיטה וכשר במליקה. אלא שמואל בהכשר מקום שחיטה קא מיירי: כל מקום הראוי בצואר לשחיטה ראוי למליקה לעומתו מאחוריו במול עורף. ופרכינן: הא פסול פסול - דעל כרחין שמואל משום הך דיוקא נקט לה, דאי משום היא גופה לאשמועינן דכל מול העורף כשר למליקה - הא בהדיא תני לה במתני'. אלא שמואל פסול אתא לאשמועי' ולמעוטי מאי, דכיון דפסול בשחיטה יהא פסול במליקה, למעוטי למעלה מן הצואר דפסול במליקה - לא אצטריך, דהיינו עורף ממש ובהדיא כתיב: ממול ערפו ולא ערפו:
הא פסול בשחיטה, פסול במליקה.
למעוטי מאי?
אילימא למעוטי, עיקור סימנין?
אילימא למעוטי סימנים שנעקרו - דכיון דאין אותו צואר כשר לשחיטה - אין עורף כנגדו כשר למליקה:
והא תני רמי בר יחזקאל: אין עיקור סימנין בעוף?
והא תני רמי - דאפי' לשחיטה כשר:
אמר רב פפא: למעוטי ראשו.
ראשו! פשיטא? (ויקרא ה) "ממול ערפו" אמר רחמנא, ולא בראשו?
ראשו פשיטא - קרא בהדיא כתיב:
מאי ראשו, שיפוי ראשו.
שיפוי ראשו - משהתחיל הראש לשפע ואי נמי שיפע מליקתו:
כגון דנקט משיפוי ראשו, והגרים ואזל, עד דמטא תתאי.
והגרים ואזל עד דמטא תתאי - לסימנים נגד מקום שחיטה וגמר מליקתו שם. דאי עבד רובא בשיפוי הראש דהיינו עורף ממש לא איצטריכא ליה לשמואל - דהא מול בהדיא כתיב, אלא מיעוטא הוא דעבד התם. ואשמועי' שמואל דכי היכי דמיפסלא שחיטה משום התחלת אותו מקום וכדרב הונא כו' אף על גב דרובא במקום שחיטה מיפסלא נמי מליקה:
וכדרב הונא אמר רב אסי: דאמר רב הונא אמר רב אסי, הגרים שליש, ושחט שני שליש - פסולה.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: הא דתני רמי בר יחזקאל: "אין עיקור סימנין בעוף" לא אמרן, אלא למ"ד: אין שחיטה לעוף מן התורה
למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה - אלא מדברי סופרים. רבי אלעזר אמרה בפרק השוחט (לקמן דף כח):
______________________________________________________
תוספוס
לא למעוטי שן וצפורן - מה שהקשה בקונטרס לאותן שמפרשים דאיירי בתלושים לא שייך למפרך תנינא מברייתא אלא אם כן שנוייה במשנה נראה דלא קשה.
דהא נמי שמעינן ממתני' בזבחים בפרק חטאת העוף (דף סח.) דתנן מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה אלמא תלוש פסול במליקה.
ומיהו קשה קושיא אחרת שהקשה דה"ל למימר למיעוט תלוש והוי כל תלוש בכלל וא"ת ולפירושו דאיירי במחוברין היאך שן כשרה במליקה הא בעי ימין דמלק בשמאל פסול כדתנן בפרק חטאת העוף (ג"ז שם)?
וי"ל דלא נקט שן שיהא שן כשרה למליקה אלא כלומר דלא מיפסל מטעם מחובר כמו בשחיטה.
ועי"ל דשמאל גרע משן כדאשכחן לענין חליצה דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קה.) דגידמת חולצת בשיניה ובירושלמי משמע דחליצה בעי ימין דאמרינן בירושלמי כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה בימין והתרה בימין.
ושמא אין כל כך ראיה דדלמא ליכא עיכובא בימין אלא לכתחלה בעי ימין והוא הדין אם חלצה בשמאל דחליצתה כשירה והא דלא קאמר למעוטי דורס דכשר למליקה ופסול לשחיטה משום דבהדיא קתני לה גבי שחיטה בפ' ב' (לקמן ל:) דפסולה דתנן אם התיז את הראש בבת אחת פסולה ואי אשמעינן דכשר במליקה א"כ ה"ל למתני אפכא פסול בשחיטה כשר במליקה דהוה משמע שפשוט לנו בשחיטה:
אילימא למעוטי עיקור סימנים - לפירוש הקונטרס דבעיקור סימנין הוי טרפה תימה אמאי אצטריך לאשמועי' דכי היכי דעיקור פסול בשחיטה פסול נמי במליקה מאין היה לנו להכשיר במליקה יותר מבשחיטה והלא מלק ונמצא טרפה פסול לכולי עלמא אלא דפליגי בזבחים בפרק (קדשים קדשים) (דף סט.) אי מליקה מטהרת מטומאת נבלת עוף טהור או לאו?
וכן תימה לרבא בר קיסי דקאמר לא אמר רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים לעוף אלא במליקה ולא בשחיטה מאי שנא דנקט עיקור מכל שאר טריפות?
וכן תימה דקאמר בסמוך [אלא] למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אין עיקור (אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה יש עיקור) היאך תלוי זה בזה מ"מ הוא אסור משום טרפה דמה לי טרפה זו ומה לי טרפה אחרת דכיון שנטרף העוף שוב אין מועיל לו נחירה אלא להוציא מידי נבילה למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה כדמוכח בריש השוחט (לקמן כח.)?
אבל לדברי הלכות גדולות אתיא כולה סוגיא שפיר דלא הוי טרפה על ידי שחיטת סימנין ולהכי קאמר אילימא למעוטי עיקור סימנין כי היכי דהלכתא גמירי לה דאין השחיטה מועלת שם אף על פי שאינו נטרף בכך כמו כן במליקה שוב אינו נמלק אף על פי שאינו טרפה והא תני רמי בר יחזקאל כו'.
ופליג אההיא דנשמטה הגרגרת כדפירש בקונטרס. אבל אהך דתני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף לא פליג דאפילו בבהמה אינה טרפה בכך אבל לפירוש הקונטרס פליג נמי אלוי וניחא השתא דרבא בר קיסי וכולה סוגיא:
לא אמרן אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה - אין להקשות לדידיה היכי משכחת נבלת עוף טהור דמטמא בגדים אבית הבליעה דנהי דלא בעי שחיטה נחירה מיהא בעי בסימנין כדמוכח לקמן בריש פרק ב' (דף כח.) דקאמר מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה כיון דתבר שדרה ומפרקת הויא טרפה תיהני לה סכין לטהרה מידי נבלה אלמא סימנין דוקא מטהרין ובשדרה ומפרקת חשיב טרפה והשתא (משכחת נבלת עוף טהור כשחתך שדרה ומפרקת ורוב בשר קודם שהגיע לסימן) תיהני ליה סכין לטהורי מידי נבילה והא דנקט בהתכלת (מנחות מה.) גבי נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים דאיצטריך סד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו אשתרי נמי נבלה לאו דוקא דנבלה לא הוי כדמוכח לקמן כמו שהבאתי מפרק ב' (לקמן דף כח.) אלא כלומר טרפה וקרא נקט נבלה אגב טרפה: