(דברי הימים ב ה) ויהי כאחד
ויהי כאחד - אפילו זקנים במשמע:
למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד:
קול אחד - שצריכין לבשם את קולם שיהא נראה כקול אחד:
עד שיזקין - עד כמה?
אמר רבי אלעא אמר ר' חנינא עד שירתת
שירתת - ידיו ורגליו רותתין מאין כח:
תנן התם: בעל קרי שטבל ולא הטיל מים
ולא הטיל מים - קודם טבילה:
לכשיטיל - טמא.
לכשיטיל מים טמא - שמא נשאר בפי האמה צחצוח קרי ויוצא עם מי רגלים ושכבת זרע מטמאה בכל שהוא אפילו בכעין חרדל כדתנן במסכת נדה (דף מ.):
ר' יוסי אומר: בחולה ובזקן - טמא.
בילד ובבריא - טהור.
בילד ובבריא טהור - דמעיקרא נפיק כוליה:
ילד עד כמה?
אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו.
אמרו עליו על רבי חנינא: שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו.
אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי.
ת"ר: נתמלא זקנו - ראוי ליעשות שליח ציבור,
שליח ציבור - לכל צרכיהם לתקוע שופר ולנדות ולמנות פרנס:
ולירד לפני התיבה, ולישא את כפיו.
מאימתי כשר לעבודה?
משיביא שתי שערות.
משיביא שתי שערות - אבל קטן לא דכתיב איש מזרעך כדלקמן:
רבי אומר: אומר אני עד שיהא בן עשרים.
א"ר חסדא: מ"ט דרבי?
דכתיב (עזרא ג): ויעמידו [את] הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'.
ואידך - לנצח שאני
לנצח שאני - דמשמע לעבוד עבודות כבדות הצריכות ניצוח:
והא האי קרא בלוים כתיב
והא האי קרא בלוים כתיב - ואמרן בהו דאין נפסלים אלא בקול:
כדר' יהושע בן לוי.
דאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהן (יחזקאל מד): והכהנים הלוים בני צדוק.
וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק - דע"כ צדוק כהן הוה וקרי להו לבניו לוים על שם שמשבט לוי הם. ואני שמעתי לשון לוים שמשים כמו (במדבר יח) וילוו עליך וגו':
ת"ר: (ויקרא כא) איש מזרעך לדורותם - מכאן אמר רבי אלעזר קטן פסול לעבודה. ואפי' תם.
איש ולא קטן - דהכי משמע איש הוא דבעי מומא לאיפסולי ואשר יהיה בו מום לא יגש הא קטן אפילו תם לא יגש:
מאימתי כשר לעבודה - משיביא שתי שערות.
אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן כ'.
אבל אין אחיו הכהנים - הוא דאין מניחין אותו אבל רבנן לא פסלוהו:
איכא דאמרי הא רבי היא ואפי' פסול דרבנן לית ליה.
איכא דאמרי הא רבי היא - דאמר לעיל אומר אני עד שיהיה בן כ'. ואשמועינן הכא דרבי גופיה לא פסיל ליה בדיעבד ואפילו מדרבנן אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו לכתחלה:
ואיכא דאמרי רבי אית ליה פסול מדרבנן.
ואיכא דאמרי לרבי פסול מדרבנן - אפילו בדיעבד עד שיהא בן כ':
והא רבנן היא. ולכתחלה הוא דלא אבל דיעבד עבודתו כשרה:
והא - מתניתין דמכשיר ליה אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו רבנן היא ואשמעינן דאפילו רבנן מודו דלכתחלה לא והא דמכשרו לעיל בדיעבד:
משנה
טהור בכלי חרש - טמא בכל הכלים.
טהור בכל הכלים - טמא בכלי חרש:
גמרא
ת"ר: אויר כלי חרש - טמא.
אויר - הגיע טומאה לאוירו ולא נגעה:
וגבו טהור.
וגבו טהור - אפילו נגעה טומאה בגבו אינו מקבל טומאה בכך:
אויר כל הכלים - טהור
אויר כל הכלים טהור - כל זמן שלא נגעה בהן הטומאה אע"פ שנתלית באוירו:
וגבן - טמא.
נמצא טהור בכלי חרש - טמא בכל הכלים.
טהור בכל הכלים - טמא בכלי חרש.
מנהני מילי?
דת"ר: תוכו - ואע"פ שלא נגע.
תוכו - וכל כלי חרס אשר יפול מהם וגו':
אתה אומר אע"פ שלא נגע או אינו אלא אם כן נגע.
רבי יונתן בן אבטולמוס אומר: נאמר (ויקרא יא): תוכו לטמא.
נאמר תוכו לטמא - כשהכלי מטמא אוכלין שבתוכו דכתיב (ויקרא יא): כל אשר בתוכו יטמא:
ונאמר תוכו ליטמא
ונאמר תוכו ליטמא - כשהכלי מקבל טומאה מן השרץ - דכתיב: כל אשר יפול מהם אל תוכו:
מה תוכו האמור לטמא אע"פ שלא נגע
מה תוכו האמור לטמא אע"פ שלא נגע - הכלי למה שבתוכו הוא מטמא כל אוכלין ומשקין הנתונין באוירו כדמפרש לקמיה:
אף תוכו האמור ליטמא
אף תוכו האמור - לענין הורדת טומאה לכלי:
אע"פ שלא נגע.
אע"פ שלא נגעה - טומאה בו:
והתם מנלן? אמר רבי יונתן: התורה העידה על כלי חרס
העידה - דכתיב: כל אשר בתוכו:
נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. תימה דבפ' הקורא את המגילה (מגילה דף כד.) אמרינן קטן קורא בתורה ואינו פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא הביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו ויש לומר דכשהביא ב' שערות יכול לירד לפני התיבה אבל ליעשות שליח ציבור קבוע או להתפלל בתעניות ובמעמדות אינו נעשה עד שיתמלא זקנו כדאמרי' במסכת תענית (דף טו.) אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל וא"ת דבסוף לולב הגזול (סוכה דף מב.) משמע דאפילו קטן נושא את כפיו דאמרינן קטן שיודע לישא את כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות ובקונטרס פירש לאו דוקא קטן אלא מיירי כשהביא שתי שערות ולא משמע הכי אלא קטן ממש דומיא דקטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה והיודע לשחוט אוכלין משחיטתו דמוקי לה בגדול עומד על גביו וי"ל דהא דקטן נושא את כפיו היינו עם הגדולים כדאמרינן גבי שיר בין רגלי הלוים היו עומדין וצערי הלוים היו נקראים בפ' אין בערכין (ערכין יג:) אבל בפני עצמו אינו נושא את כפיו עד שיביא ב' שערות:
וגבו טהור. היינו דלא מיטמא מגבו אבל אם נטמא מתוכו נטמא נמי גבו ומטמא אחרים כדאמרינן בת"כ מרובה מדת דלטמא מליטמא שכלי חרס מטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו ואמרינן נמי בפרק על אלו מומין (בכורות דף לח.) כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו ונראה דגבו טהור אפילו נגע שרץ ביד שבו דלא אמר יד להכניס בכלי חרס והא דפריך בריש העור והרוטב (לקמן דף קיח.) ואימא יד להוציא אבל להכניס לא ומשני יד יתירא כתיב תנור . וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם לרבות את הידות ה"ק לרבות את הידות להוציא ואייתר יד דזרעים להכניס אבל יד דתנור וכירים לא מכניס כדמשמע בתוספתא דכלים דאמר אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט (הזב) ע"ג אבן מסמא ולא חשיב שיש לו טומאה מידו ועוד דקרא דמטהר כלי חרס המוקף צמיד פתיל משמע אפילו יש לו ידים:
או אינו אלא אם כן נגע. וא"ת והא מדכתב רחמנא תוכו ולא תוך תוכו שמע מינה דמקבל טומאה מאוירו וי"ל דאפילו לא מקבל טומאה מאוירו כיון דמטמא אחרים מאוירו אצטריך שפיר לאוכלים הנתלים תוך תוכו דטהורין ומיהו קשה מדכתיב תוכו של זה ולא תוכו של אחר ש"מ דמטמאין מאוירן וי"ל דה"א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא תוכו של זה מטמא אחרים מאוירו ולא תוכו של אחר אי נמי ה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר ולא יקבלו טומאה שאר כלים אפילו במגע אלא מגבן (ולי נראה דקרא קמא [הוי] מוקמינן שמקבל טומאה מאויר ולא דרשינן תוכו של זה ולא תוכו של אחר אלא [בתר] (בתרא) דקיימא לן מקרא אחרינא שמקבל טומאה מאוירו) (גליון):
אלא א"כ נגע. ותוכו דכתב רחמנא ע"כ למעוטי גבו וא"ת והא מקרא דצמיד פתיל נפקא ועוד הקשה הר"י כהן אם כלי חרס אינו מקבל טומאה מאויר למה לי הוא דכתיב גבי צמיד פתיל למימר הא שאר כלים אפילו מוקפות צמיד פתיל טמאים הא כיון דכלי חרס אינו מטמא מאוירו תו ליכא למעבד ק"ו שלא יהו שאר כלים מיטמאין מגבן אלא מתוכן ובנגיעה ומיהו לשינויא קמא שפירשנו לעיל דה"א אם אינו ענין ליטמא תנהו ענין לטמא אתי שפיר דאכתי איכא ק"ו שלא יהו שאר כלים מיטמאין מגבן ומה כלי חרס שמטמא אחרים מאויר אינו מקבל טומאה מגבו שאר כלים לא כ"ש אבל למה דפריך דה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר קשה וי"ל דכל כמה דלא ידעינן דכלי חרס מיטמא מאוירו לא מצינן למידרש מכל כלי פתוח הא דדרשינן בסמוך איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו והשתא ודאי לא היינו יודעים היאך לדרוש הפסוק:
התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל. לפי מה שמפרש ר"ת דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה לא נקט חרדל דוקא אלא כלומר ואפילו מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא הקשה רבינו אפרים מנלן דהיינו מטעם אויר דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעין זה בזה ונוגעין בכלי אבל נתלים באויר לא וכ"ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי דדרשינן (פסחים דף יט.) כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת איצטריך משום כלי שטף ויש לומר מדכתיב הכא כל משמע אפילו נתלה באויר ועוד התם דרשינן צירוף מדכתיב אחת משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת אבל הכא לא כתיב אחת: