צורת הדף

משנה

השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה

השוחט שחיטתו כשרה - בגמרא פריך שנים בבהמה מאי לשון דיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך:

אחד בעוף - בגמרא תני טעמא:

ורובו של אחד כמוהו.

ורובו של אחד - של כל אחד ואחד:

רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין.

וורידין - חוטי הצואר שמקלחין את הדם ובגמרא (לקמן דף כח:) מפרש דאעוף קאי ומשום להוציא את הדם:

חצי אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה - שחיטתו פסולה.

רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה - שחיטתו כשרה:

רוב אחד בעוף כו' - בגמרא (שם דף כט.) פריך הא תנא ליה רישא:

 

גמרא

השוחט

השוחט - על כרחך דיעבד משמע הלכך קשיא לן ב' בבהמה לכתחלה לא סגי בהכי בתמיה:

דיעבד אין לכתחלה לא?

שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזיל?

איבעית אימא: אאחד בעוף

אאחד בעוף - קאי השוחט דלכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד:

ואיבעית אימא: ארובו של אחד כמוהו.

אמר רב כהנא: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר?

מן הצואר - מן הגרון:

שנאמר (ויקרא א): ושחט את בן הבקר ממקום ששח חטהו.

ששח - שכופף:

חטהו - הכשירהו לאכילה וטהרהו. לישנא אחרינא: חטהו - הוציא את דמו ונקהו. ולהאי לישנא גרסינן חטהו לישנא דדכויי הוא וללישנא קמא גרסינן דאכשורי הוא:

ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא?

דכתיב (ויקרא יד): וחטא את הבית.

ואיבעית אימא מהכא (תהילים נא): תחטאני באזוב ואטהר.

ואימא מזנבו?

שח מכלל שזקוף בעינן, והא שח ועומד הוא.

ששח - משמע כופף ולא כפוף, מכלל שבדרך הליכתו הוא זוקף:

ואימא מאזנו?

מאזנו - שהוא כופפה כשהוא רוצה:

בעינן דם הנפש, וליכא

דם הנפש - דהא בקדשים כתיב, ודם הנפש בעינן לזריקה, דכתיב: דמו בנפשו הוא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו' דם שהנפש יוצאה בו מכפר:

ואימא דקרע ואזיל עד דם הנפש?

ותו: שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן?

ה"ג ותו שהייה דרסה חלדה כו' - ולא גרסינן וליטעמיך:

אלא גמרא - שחיטה מן הצואר נמי גמרא.

וקרא למאי אתא?

וקרא למאי אתא - כיון דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הן:

דלא לשוייה גיסטרא.

דלא לשוייה גיסטרא - שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא. ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנין ותו לא. לישנא אחרינא דלא לשוויה גיסטרא שלא ידרוס. אע"ג דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך, וכי גמירי הלכתא - אשארא. ודרסה קרי גיסטרא כדתנן במתניתין היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אלמא דרסה לשון התזת ראש בבת אחת קרי לה דהיינו גיסטרא, מפני שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה החותך כמו שחותכין מקל דק או דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז להלן:

רב יימר אמר: אמר קרא (דברים יב): וזבחת - ממקום שזב חתהו

שזב - שדמו זב:

חתהו - שברהו כלומר חתכהו:

מאי משמע דהאי חתהו לישנא דמתבר הוא?

דכתיב (דברים א): אל תירא ואל תחת.

ואימא מחוטמו?

מחוטמו - שהוא זב ליחה תמיד. דהא דם בקרא לא כתיב:

זב על ידי חתוי בעינן, והאי זב מאליו הוא.

ואימא מלבו?

לבו - אם תתקע בו סכין הוא זב דם הרבה:

ותו, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור - מנלן? 

אלא גמרא - שחיטה מן הצואר נמי גמרא.

וקרא למאי אתא?

דלא לשוייה גיסטרא.

דלא לשוייה גיסטרא - ולא ידרוס. דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא, אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו. ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שהוא זב ותו לא. מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא:

start here

דבי ר' ישמעאל תנא: ושחט אל תקרי ושחט אלא וסחט ממקום שסח חטהו.

שסח - שמוציא קול:

ואימא מלשונו?

לשון - מסייע להוציא קול ובבכורות (דף מ.) נמי לענין מומין בבהמה תנן ושניטל רוב המדבר בלשונו:

בעינן דם הנפש וליכא.

ואימא דקרע ואזיל עד דם הנפש?

ותו שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן?

אלא גמרא - שחיטה מן הצואר נמי גמרא.

וקרא למאי אתא?

דלא לשוייה גיסטרא.

ותנא מייתי לה מהכא.

ותנא מייתי לה מהכא - אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא כדאמרן, אבל תנא דתורת כהנים מייתי לה מהכא:

דתניא: ר' חייא אמר: מנין לשחיטה מן הצואר?

שנאמר (ויקרא א): וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים.

שאין ת"ל: את הראש ואת הפדר - מה ת"ל: את הראש ואת הפדר

והלא ראש ופדר בכלל כל הנתחי' היו למה יצאו?

לפי שנאמר (ויקרא א): והפשיט את העולה ונתח.

אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה.

אין לי - שקרויין נתחים:

אלא אותן שישנם בכלל הפשטה - כדכתיב: והפשיט ונתח, וגבי עריכה דכתיב: נתחים - בנתחים הנפשטים משמע:

מנין לרבות את הראש שכבר הותז?

מנין לרבות - בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז בשחיטה קודם הפשטה. דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמנח בדיקולא דמיא. ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא, כדאמרינן בזבחים (דף פה:) צמר [שבראשי הכבשים ושער] שבזקן התיישים [והעצמות והגידין] והקרנים והטלפים [שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה]:

תלמוד לומר (ויקרא א): את ראשו ואת פדרו וערך.

תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וגו' - ולקמיה פריך תלמוד לומר את הראש ואת הפדר מיבעי ליה למיתני דהא ביה קיימינן:

מדקאמר את הראש שכבר הותז - מכלל דשחיטה מן הצואר.

מכלל דשחיטה מן הצואר - דאי לאו הכי במאי הותז:

ותנא פתח בראש ופדר ומסיים בראשו ופדרו?

ופרכינן תנא פתח בראש ופדר - למה נאמר את הראש ואת הפדר וסיים בראשו ופדרו דקאמר תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וערך:

הכי קאמר: מנין לרבות את הראש שכבר הותז ת"ל (ויקרא א) את הראש ואת הפדר.

וראשו ופדרו למה לי?

מיבעי ליה לכדתניא: מנין לראש ופדר שקודמין לכל הנתחים

ת"ל את ראשו ואת פדרו וערך