צורת הדף

כדי שחיטה אחרת,

כדי שחיטה אחרת - היינו שיעור שהייה:

וגמרה

וגמרה - קס"ד בבהמה קאי דבעיא רוב שנים ומאי גמרה לשחיטה:

- שחיטתו כשרה.

ואי אמרת, מחצה על מחצה כרוב, איטרפא לה?

ואי מחצה כרוב - כיון דשהה בחצי אזלא לה שחיטה, והויא לה כפגימה בעלמא, ואיטרפא לה בפסוקת הגרגרת. אלא ש"מ אינו כרוב ופסוקת הגרגרת ברובא בעינן:

מי סברת בבהמה - לא, בעוף.

לא בעוף - דממה נפשך כשרה כדמפרש:

ממה נפשך.

אי מחצה על מחצה, כרוב. הא עביד ליה רובא.

הא עבד ליה רובא - ואיתכשרא מקמי שהייה:

אי מחצה על מחצה אינו כרוב, לא עבד ולא כלום.

לא עבד ליה כלום - מעשה טרפה:

ת"ש: "הרי שהיה חצי קנה פגום,

חצי קנה פגום - בעוף:

והוסיף עליו כל שהוא וגמרו - שחיטתו כשרה".

ואי אמרת, מחצה על מחצה כרוב, טרפה הויא?

אמר רבא: שאני לענין טרפה. דבעינן, רוב הנראה לעינים.

רוב הנראה לעינים - כלומר רוב גמור שהוא ניכר:

א"ל אביי, ולא כל דכן הוא?!

ומה טרפה,

מה טרפה - דאיכא מקומות טובא דמיטרפא בהו במשהו כגון נקובת הוושט והריאה והדקין:

דבמשהו מיטרפא, היכא דבעינן רובא, בעינן רוב הנראה לעינים.

בעינן רוב הנראה לעינים - במקומות שהוזכר בהן רוב כגון בקנה ובחוט השדרה:

שחיטה, דעד דאיכא רובא, לא מיתכשרא,

שחיטה דעד דאיכא רובא לא מתכשרא - דאפילו מאן דמכשר משום דקרי ליה רובא הוא ובמיעוטא כולהו מודו:

לא כ"ש, דבעינן רוב הנראה לעינים.

אלא דכולי עלמא, מחצה על מחצה אינו כרוב.

וכי איתמר דרב, ודרב כהנא, לענין פסח אתמר.

הרי שהיו ישראל מחצה טהורים, ומחצה טמאים.

רב אמר, מחצה על מחצה כרוב.

מחצה על מחצה כרוב - וטהורים עושין לעצמן בטהרה וטמאין עושין לעצמן בטומאה ולא מידחו לפסח שני כיחידין:

ורב כהנא אמר, מחצה על מחצה, אינו כרוב.

אינו כרוב - ונדחין הטמאין לשני:

והתם מ"ט דרב?

והתם מאי טעמא דרב - הא בעלמא אמרת דלא הוי רובא:

דכתיב, (במדבר ט) "איש איש כי יהיה טמא לנפש".

דכתיב איש איש כי יהיה טמא - ידחה לשני ופלגא נהי דרובא לא מיקרי מיהו מכלל יחידין נפקי להו ולא מידחו:

איש נדחה. ואין ציבור נדחין:

 

רוב אחד בעוף:

תנינא חדא זימנא, "רובו של אחד כמוהו"?

אמר רב הושעיא: חדא - בחולין. וחדא - בקדשים.

וצריכא.

דאי אשמועינן חולין, התם הוא דסגי ליה ברובא, משום דלאו לדם הוא צריך,

לדם הוא צריך - לזריקה:

אבל קדשים, דלדם הוא צריך, אימא: לא תיסגי ליה ברובא, עד דאיכא כוליה.

ואי אשמועינן קדשים, משום דלדם הוא צריך, אבל חולין דלדם לא צריך, אימא בפלגא סגי ליה. קמ"ל.

הי בחולין והי בקדשים?

אמר רב כהנא: מיסתברא, רישא בחולין וסיפא בקדשים.

ממאי? מדקתני: "השוחט".

ואי סלקא דעתך רישא בקדשים: "המולק" מיבעי ליה?

אלא מאי, סיפא בקדשים: "שחיטתו כשרה", "מליקתו כשרה" מיבעי ליה?!

מליקתו כשרה מיבעי ליה - כלומר אעוף איבעי ליה למיתני מליקתו כשרה, והדר ליתני אבהמה שחיטתה כשרה:

הא ל"ק.

הא לא קשיא - גבי הדדי תננהו וכי סליק מבהמה נקט שחיטה:

איידי דסליק מבהמה, תנא נמי: "שחיטתו כשרה".

אלא רישא,

אלא רישא - כי תנא השוחט:

מכדי על עוף קאי,

מכדי בעוף קאי - ובו התחיל להורות והיכי סמך ליה שחיטה בעוף קדשים המולק מיבעי ליה:

אי ס"ד בקדשים: "המולק", מיבעי ליה.

רב שימי בר אשי אמר: רישא בחולין, מהכא.

דקתני: "אחד בעוף", ואי ס"ד בקדשים, הא איכא עולת העוף, דבעי שני סימנים?

אלא מאי, סיפא בקדשים: "רוב אחד בעוף", הא איכא עולת העוף, דבעי שני סימנין?

מאי, "רוב אחד", רוב כל אחד ואחד.

ה"ג מאי רוב אחד רוב כל אחד ואחד ולא גרסינן אלא:

ובדין הוא דליתני רוב שנים, כיון דאיכא חטאת, דסגי ליה בחד סימן, מש"ה לא פסיקא ליה.

לא פסיקא ליה - ותנא מילתא דמישתמע בתרוייהו, דהכי משמע רוב כל אחד בעוף כשרה היכא דסגי בחד כגון חטאת הוי רובו ככולו, והיכא דבעי תרתי הוי רוב כל אחד ככולו:

רב פפא אמר: רישא בחולין, מהכא.

דקתני: "רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הורידין". ופליגי רבנן עליה.

אי אמרת בשלמא בחולין, שפיר.

שפיר - מש"ה פליגי רבנן עליה דכיון דלא הוזכרו וורידין אלא משום דם מה לי בשעת שחיטה ומה לי לאחר שחיטה:

אלא אי אמרת בקדשים,

אלא בקדשים - היכי פליגי רבנן עליה:

אמאי פליגי רבנן עליה?! הוא עצמו לדם הוא צריך?

הוא עצמו - כל עצמה ועיקרה של שחיטת קדשים לדם היא צריכה:

רב אשי אמר: סיפא בקדשים מהכא.

דקתני: "השוחט שני ראשין כאחד, שחיטתו כשרה".

"השוחט" - דיעבד אין, לכתחלה לא.

אי אמרת בשלמא בקדשים, היינו דלכתחלה לא, משום דתני רב יוסף, "תזבח", שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד.

תזבח - לרצונכם תזבחוהו ואמרינן לקמן תזבחהו כתיב ויש אם למסורת תזבח משמע דלשוחט יחידי קאמר ולא לשנים מדלא כתיב תזבחוהו ומדכתיב: הוא - משמע נמי אזבח שאף הוא יהא יחידי:

(ויקרא יט) "תזבחהו", שלא יהא אחד שוחט שני זבחים.

ואמר רב כהנא: "תזבחהו", כתיב.

ואמר רב כהנא - גרסינן הא דר"ל בסדר יומא (דף לב:) גבי הביאו לו לכ"ג את התמיד:

אלא אי אמרת בחולין, אפילו לכתחלה נמי.

ואף רשב"ל סבר: רישא בחולין, וסיפא בקדשים.

דאמר רשב"ל: מאחר ששנינו: רובו של אחד כמוהו, למה שנינו רוב אחד בעוף, ורוב שנים בבהמה?

לפי ששנינו, הביאו לו את התמיד, קרצו,

קרצו - מפרשינן התם ברוב שנים שלא היה יכול למרק ולגמור את השחיטה כולו לפי שכל עבודת יה"כ אינה כשרה אלא בו דכתיב באחרי מות וכפר הכהן אשר ימשח אותו והיה צריך לאחוז מהר את המזרק ולקבל הדם לפיכך חותך בו כדי הכשר שחיטה ומניחה וממהר לקבל:

ומירק אחר שחיטתו

ומירק - כהן אחר שחיטה:

על ידו.

על ידו - בשבילו כמו (עירובין דף פב:) מערב אדם על יד בנו ובתו בשבילם ומפני ששנינו שם דצריך למרק יכול לא מירק יהא פסול דבקדשים לא סגי ברוב שנים:

יכול לא מירק יהא פסול?

לכך שנינו, רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה.

אמר מר: יכול לא מירק יהא פסול,