נשחטיה, והדר נבדקיה?
והדר ניבדקיה - למעלה מבית השחיטה ולמטה:
דלמא במקום נקב קשחיט.
נבדקיה והדר נשחטיה?
האמר רבה: וושט אין לו בדיקה מבחוץ, אלא מבפנים.
אין לו בדיקה מבחוץ - לפי שהוא טריפה בנקב משהו ואינו ניכר וטיפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינו ניכר, אבל קרום הפנימי לבן הוא וטיפת דם ניכרת בו אבל החיצון אדום:
אמר ליה רב יוסף בריה: נבדקיה לקנה, ונשחטיה לקנה, ולכשריה, והדר לפכוה לושט ולבדקיה.
ונבדקיה לקנה - שהקנה נבדק מבחוץ לפי שאינו נטרף אלא ברוב, והדר נשחטיה לקנה והשחיטה כשרה בסימן אחד, ואח"כ יטלו הוושט כולו ויעקרוהו מן הלחי ויהפכוהו ויבדקוהו:
אמר רבא, חכים יוסף ברי בטרפות כר' יוחנן.
חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן - דאמרינן בפרק גיד הנשה (לקמן דף צה) דשדר ליה שמואל תליסר גמלי ספיקי דטריפתא למיבדקיה בגווייהו. לישנא אחרינא כרבי יוחנן בכל מילי:
אלמא "אחד" דקאמר, או האי או האי:
ר' יהודה אומר עד שישחוט:
אמר רב חסדא: לא א"ר יהודה אלא בעוף, הואיל וצולהו כולו כאחד.
הואיל וצולהו כולו כאחד - לפיכך צריך להוציא את כל דמו:
אבל בהמה, כיון דמנתחה אבר אבר - לא צריך.
למימרא, דטעמא דרבי יהודה משום דם הוא?
והתנן: "רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין"?
עד שישחוט - ואי ליתנהו בשחיטה אלא משום הוצאת הדם - בנקיבה בעלמא סגי:
אימא, עד שינקב את הוורידין.
ומאי, "עד שישחוט" - עד שינקוב בשעת שחיטה.
בשעת שחיטה - שהדם חם ויוצא:
תא שמע: "וורידין בשחיטה - דברי ר' יהודה"?
אימא: וורידין צריך לנקבן בשעת שחיטה - דברי רבי יהודה.
תא שמע: "אמרו לו לרבי יהודה: מאחר שלא הוזכרו וורידין אלא להוציא מהן דם, מה לי בשחיטה מה לי שלא בשחיטה?"
מאחר שלא הוזכרו וורידין - כלומר אין חיות תלויה בהן ואין צריך להזכירו אלא משום דם למה אתה מצריכו שחיטה:
מכלל, דרבי יהודה סבר בשחיטה?
הכי קאמרי ליה, מה לי לנקבן בשעת שחיטה, מה לי לנקבן שלא בשעת שחיטה?
והוא סבר: בשעת שחיטה אתי דם - דחיים. שלא בשעת שחיטה, לא אתי דם - דקריר.
בעי ר' ירמיה: וורידין לרבי יהודה: שהה בהן, דרס בהן, מהו?
דרס בהן מהו - שחיטה ממש בעי ר' יהודה או לא. רבי ירמיה לא שמיע ליה הא דרב חסדא:
א"ל ההוא סבא: הכי אמר רבי אלעזר: ואמרי לה אמר ליה ההוא סבא לרבי אלעזר הכי אמר רבי יוחנן: מנקבן בקוץ והן כשרין.
תניא כוותיה דרב חסדא: "שחט שני חצאי סימנין בעוף, פסול.
ואין צריך לומר בבהמה.
רבי יהודה אומר: בעוף, עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין:
חצי אחד בעוף וכו':
אתמר: רב אמר: מחצה על מחצה - כרוב.
מחצה על מחצה - קס"ד לענין שחיטה קאמר. כלומר סימן שחציו שחוט וחציו אינו שחוט הוי כאילו רובו שחוט וכשר:
רב כהנא אמר: מחצה על מחצה - אינו כרוב.
רב אמר: מחצה על מחצה כרוב - הכי אמר ליה רחמנא למשה: לא תשייר רובא.
רחמנא למשה - כשמסר למשה הלכות שחיטה על פה לא תשייר רובא. והא דאמר שנצטוה משה לשחוט רוב - היינו מחצה על מחצה דכיון דלא אישתייר רובא - רוב שחוט קרי ליה:
רב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב - הכי אמר ליה רחמנא למשה: שחוט רובא.
תנן: "חצי אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמה - שחיטתו פסולה".
אי אמרת מחצה על מחצה כרוב - אמאי פסול? הא עבד ליה רוב?
מדרבנן. דלמא לא אתי למעבד פלגא.
מדרבנן - אבל מדאורייתא כשר. ונפקא מינה דלא מטמא בנבלה:
א"ר קטינא: ת"ש. "חלקו לשנים והן שוין - שניהם טמאין,
חלקו לשנים - תנור שנטמא אין לו טהרה אלא נתיצה, כדכתיב: יותץ. ואם נשתייר רובו שלם לאו נתיצה הוא:
לפי שאי אפשר לצמצם".
שאי אפשר לצמצם - שיהו מכוונים אלא ודאי בחד מינייהו איכא רובא ולא ידעינן בהי מינייהו הילכך לא סלקא טומאה מינייהו:
הא אפשר לצמצם - טהורין,
אמאי טהורין? זיל הכא איכא רובא, זיל הכא איכא רובא?
אמר רב פפא: תרי רובי בחד מנא ליכא.
תרי רובי ליכא למימר בחד מנא - דאי האי רובא האי מיעוטא, אבל לענין שחיטה לא הוזכר רוב אלא בחתיכה וכי קרינא פלגא רוב חתוך - ליכא דמכחיש ליה דהאי פלגא דקאי לא מיקרי רוב שלם:
ת"ש: "שחט חצי גרגרת ושהה בה,
_____________________________________
תוספוס
רב אמר מחצה על מחצה כרוב - ובפרק אלו טרפות (לקמן דף מד:) גבי (פסק את) הגרגרת דאתא לקמיה דרב ובדקה ברוב עוביה מחצה נמי קרי ליה רוב.
ובמסקנא דאמר דכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב ניחא טפי:
לפי שאי אפשר לצמצם - אפילו לר' יוסי הגלילי דאמר בפרק שני דבכורות (דף יז.) אפשר לצמצם מודה הוא בכלי חרס כדקאמר התם הואיל ואית בו גומות.
ויש להוכיח מכאן דהלכה דבידי אדם אפשר לצמצם. מדאפליגו אמוראי במחצה על מחצה, ובפ"ק דעירובין (דף טו:) בפרוץ כעומד ואם אי אפשר לצמצם היכי שריא מספק? ואפילו למאן דאסר לא אסר אלא משום דהכי אגמריה למשה שחוט רובא גדור רובא.
ומיהו בידי שמים נראה דהלכה דאי אפשר לצמצם.
דאמר בפ' ד' אחין (יבמות דף כח.) לר' יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן.
ונימא [כו'] ר"י הגלילי היא?
לא, סתם תנא כר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם.
ובפרק הזורק בגיטין (דף עח.) דפריך והא אי אפשר לצמצם גבי מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת דמפרש דאתו תרוייהו בהדי הדדי בארבע אמות התם נמי הוי כבידי שמים דמסתמא לא כוונו לבא בבת אחת
וא"ת, בריש עירובין (דף ה:) גבי לחי המושך מדפנו של מבוי דקאמר רב אשי אפילו תימא במבוי שמונה מה נפשך אי אומד נפיש ניתר בעומד מרובה ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת דשוו תרוייהו כי הדדי הוה ליה ספק דבריהם וכל ספק דבריהם להקל משמע דאי אפשר לצמצם ולברר הדבר?
וי"ל דלעולם אפשר לברר ולמדוד בצמצום ע"י טורח אבל לא הטריחוהו חכמים למדוד שם מספק כיון דבין עומד נפיש ובין פרוץ נפיש ליכא חשש איסור אא"כ הוא שוה ומילתא דלא שכיחא הוא.
ואין להקשות על רב אשי דאפילו כי שוו כי הדדי לשתרי דקי"ל פרוץ כעומד מותר?
דרב אשי קאי ארב הונא בריה דרב יהושע דאמר התם לא אמרו אלא במבוי שמונה אבל במבוי ז' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ כו' ואיהו סבר התם דפרוץ כעומד אסור.
וה"ר שמעון היה מפרש דאמוראי דהכא ודפרוץ כעומד מצו סברי כרבנן דאי אפשר תוספות לצמצם אפילו בידי אדם ופליגי כשדומה לנו דהוי מחצה על מחצה ומאן דשרי משום דאימא דשחט רובא ואפילו הן שוין רחמנא אמר לא תשייר רובא ומאן דאסר משום דאימא נשאר רובא קיים ואפילו הן שוין רחמנא אמר שחוט רובא וכן גבי פרוץ כעומד והשתא ניחא טפי ההיא דספק דבריהם להקל דאי אפשר לכוין
אבל קשה דמשמע דבספק דאורייתא הוי אסור משום חששא שמא הן שוין אע"ג דאי עומד נפיש או פרוץ נפיש הוה שרי והכא שריא אפילו באיסור דאורייתא כשההיתר מצוי יותר מן האיסור וכן גבי פרוץ כעומד ואם כן בההיא דלחי אפילו הוי ספיקא דאורייתא תשתרי ונראה לי דאיכא התם למיחש שמא ח' אמות אינם מצומצמות ואפילו פרוץ מרובה לא יהא נידון משום לחי ולהכי דווקא בספק דבריהם יש להקל
אבל קשה לפירושו דהיכי דייקא בפ"ב דבכורות (דף יז:) מההוא דנמצא מכוון בין שתי עיירות דבידי אדם אפשר לצמצם התם נמי אע"ג דאי אפשר לצמצם ולכוין מכל מקום מודים רבנן דמביאין שתי עגלות משום דכל אחת מביא עגלה ממה נפשך שמא היא קרובה ואפילו הן מצומצמות הקרובה אמר רחמנא ואפילו קרובות?
ולפירוש קמא אתי שפיר דלעולם אי אפשר לצמצם ולהיות שיהיו שוין אלא אחת מהן קרובה יותר ויוצאין בשל תנאי?
ויש לומר דלפי' הר"ר שמעון נמי יוצאים בשל תנאי ממה נפשך דאם קרובה היא יוצאה בה ואם רחוקה היא תביא בשביל חבירתה מאי אמרת שמא מצומצמות הן זה אינו מצוי ואין להאריך כאן יותר ובעירובין (דף ה: ד"ה וספק) אפרש בע"ה יותר. [ויותר מבואר בסוכה טו: תד"ה פרוץ כו' ותוספות בכורות יז: ד"ה אפשר]: