סתימתאה.
סתימתאה - שיש משנה וברייתא הרבה שאמר ר' אלעזר בר' שמעון ורגילים התנאים לסדרן במשנה בלשון סתם. והאי סתמא דתזבח הוא נמי אמרה וגמרא גמיר לה ר' יוחנן מרביה דהא ר' אלעזר אמרה:
אבל חכמים אומרים ב' שוחטים זבח אחד.
זבח אחד - ולרבנן ליפלוג? ועוד לר' אלעזר גופיה ליפלוג כגון דשחטה חד גברא בתרי סודרי - שבאמצע שחיטה בא חברו ונטל סודרו מראשו ועטפו בסודר אחר. ומדלא מפליג ש"מ תרווייהו מיטמו דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:
ולרבי אלעזר ברבי שמעון נמי לפלוג?
כגון דשחט חד גברא בשני סודרים. דסודר קמא לא מטמא וסודר בתרא מטמא?
אלא בפסולא דפרה קא מיירי. בהכשרה לא קא מיירי.
אלא - לא מתרץ כרב יוסף אלא הכי תריץ, דתנא בפרה פסולה איצטריך ליה לפלוגי ולאשמועינן דאע"ג דנפסלה מיהו קודם פסולה תורת פרה עליה והעסוקין בה נטמאו, ובהכשרה לא חש לאורויי אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אי אינה אלא לבסוף:
מתיב רב אידי בר אבין: "ובמועד - לשמו, פטור.
ובמועד לשמו פטור - בשוחט הפסח על החמץ קאי בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג) ומרבינן התם לשאר זבחים ששחטן בפסח על החמץ שלוקה עליהן משום לא תשחט על חמץ. וקאמר ר' שמעון שהשוחט פסח בתוך המועד כגון שאבד בארבעה עשר והקריב אחר תחתיו ונמצא הראשון במועד ושחטו לשמו על החמץ פטור דהא זבח פסול הוא דלא חזי שלא בזמנו לשמו:
שלא לשמו, חייב".
שלא לשמו - דשחטו לשם שלמים:
חייב - דפסח לאחר זמנו קרב שלמים. וזה שנשחט לשלמים זבח כשר הוא. ומדקתני שלא לשמו חייב מכלל דרישא דקתני לשמו פטור היינו דשחטיה סתמא וסתמא קרי לשמו. דאי לשמו דוקא קאמר הא סתמא חייב קשיא סיפא דלא מחייב ליה אלא בשלא לשמו בהדיא. וגרסינן והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור:
והוינן בה, טעמא דשלא לשמו, הא סתמא פטור.
והוינן בה - בסתמא אמאי פטור:
ואמאי פטור?
פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא!
הא סתמא שלמים הוא - דנפקא לן מוזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר דמותר פסח קרב שלמים בפסחים (דף ע) ובמנחות (דף פג) ובזבחים בפ"ק (דף ט):
ש"מ, פסח בשאר ימות השנה, בעי עקירה.
ש"מ - מדקרי ליה פסול דפסח בשאר ימות השנה בעי למיעקר שם פסח מיניה וכל כמה דלא עקר פסח הוא וכי שחיט ליה שלא בזמנו הוי פסח פסול ומיפלג פליגי בה בפסחים (דף עג):
ואמר ר' חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה, ואמרו:
א"ר חייא בר גמדא נזרקה - תשובה זו שאני משיב מפי חבורה ואמרו: לעולם לא בעי עקירה והאי דמשמע דבעי עקירה:
הכא במאי עסקינן, כגון שהיו בעלים טמאי מתים, דנדחין לפסח שני, דסתמא לשמו קאי.
כגון שהיו בעלים - בפסח ראשון טמאי מתים, ופסח זה לא נדחה מחמת איבוד אלא מחמת בעלים שנדחו מחמת טומאה לפסח שני, והאי פסח חזי ליקרב באייר הלכך בעי עקירה:והאי הוא דבעי עקירה, הא אחר לא בעי עקירה.
אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף - איפסיל ליה מתחלת שחיטה.
אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף - אפסיל ליה בתחלת שחיטה דסתמיה הוי לפסח דתחלת שחיטה נמי פסלה:
אלא אי אמרת אינה לשחיטה אלא בסוף, כיון דשחט ביה פורתא, אידחי ליה מפסח, אידך כי קא שחיט, שלמים קא שחיט!?
אלא אי אמרת לא פסלה עד גמר שחיטה - הא גמר שחיטה לאו פסח הואי? דכיון דשחט ביה פורתא ולא איחזי לשהוייה לפסח שני אידחי ליה מפסח וכיון דלא חזי לפסח הא אמרת דלשלמים קאי, וגמר שחיטה דידיה לשלמים הוא ובפורתא קמא לא איפסל משום שחיטת פסח שלא בזמנו דהא אינה לשחיטה אלא לבסוף:
לשם פסח קא שחיט - לא גרסינן:
אמר ליה אביי: נהי דאידחי ליה מפסח, מדמי פסח מי אידחי!
מדמי פסח - ראוי הוא לימכר קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין, שאין לך מום קבוע גדול מזה, ודמיו לפסח. וכיון דחזי לדמי פסח סתם שחיטה דידיה כולה לפסח:
וכי תימא בעי העמדה והערכה?
וכי תימא - אין קדשים נפדין בלא העמדה והערכה, כדכתיב (ויקרא כז): והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה, וזו אין יכולה לעמוד על רגליה:
והתנן: "שחט בה שנים, או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת, הרי היא כחיה לכל דבריה".
אמר רב יהודה אמר רב: השוחט בשנים ושלשה מקומות - שחיטתו כשרה.
בשנים ושלשה מקומות - שחתך כאן וחזר והתחיל לשחוט למטה או למעלה:
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: בעינן שחיטה מפורעת, וליכא.
מפורעת - מגולה ונכרת' דהיינו במקום אחד:
ואף ר"ש בן לקיש סבר: בעינן שחיטה מפורעת.
דא"ר שמעון בן לקיש: "מנין לשחיטה שהיא מפורעת?
שנאמר, (ירמיהו ט) "חץ שחוט, לשונם מרמה דבר"".
חץ שחוט - שחיטה דומיא דחץ שאינו חותך בב' מקומות:
מתיב רבי אלעזר: "ב' אוחזין בסכין ושוחטין, אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה - שחיטתו כשרה".
ב' אוחזין בסכין - קס"ד בב' סכינין אחד למעלה לצד הראש ואחד למטה לצד החזה:
אמאי? והא ליכא שחיטה מפורעת?
אמר ליה ר' ירמיה: משנתינו בסכין אחד, ושני בני אדם.
בסכין אחד - ומאי אחד למעלה ואחד למטה דנקטי סכינא באלכסון:
אמר ליה רבי אבא: אי הכי, היינו דתני עלה: "אין חוששין שמא יטרפו זה על זה".
אי הכי - לשון קושיא הוא:
אי אמרת בשלמא, בשתי סכינין ושני בני אדם, שפיר.
מהו דתימא ליחוש דלמא סמכי אהדדי, והאי לא אתי למעבד רובא, והאי לא אתי למעבד רובא - קא משמע לן, דאין חוששין.
אלא אי אמרת, בסכין אחת ושני בני אדם, האי: "אין חוששין שמא יטרפו זה על זה": "שמא ידרוסו זה על זה" מיבעי ליה?
אמר ליה רבי אבין, תני: "אין חוששין
_________________________________________
תוספוס
והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור - כך היא גירסת הקונטרס.
וקשה דאדדייק מסיפא, נידוק מרישא איפכא?
טעמא דלשמו, הא סתמא חייב. אלמא דלא בעינן עקירה.
וברוב ספרים ישנים גרסינן, והוינן בה לשמו אמאי פטור פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ש"מ בעי עקירה.
פי', דאי סתמא לא בעי עקירה, א"כ סתם הוי שלמים, וכשר כששחטו לשם פסח מידי דהוה אשלמים ודאי ששחטן לשם פסח דכשרין:
מדמי פסח מי אידחי - ואם תאמר ממה נפשך אידחי גם מדמי פסח?
דמכי שחיט פורתא אינה ראויה לפדות אלא לכלבים. ואין פודין קדשים להאכילן לכלבים?
ואם לאחר פדיון גומר שחיטתו, אם כן הויא לה חולין בעזרה ואסורה באכילה?
וי"ל, דמיד אחר פדיון יוציאנו חוץ, ויגמור שם שחיטתו:
והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה - אין המשנה כן בשום מקום. אלא דדייק לה מתנתין דהעור והרוטב (לקמן קיז:).
דתנן, "השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות":
השוחט בשנים או בג' מקומות - פירש בקונטרס חתך כאן וחזר והתחיל למעלה או למטה.
וקשה דאם אין רוב במקום אחד היאך שחיטתו כשרה?
ואם יש רוב במקום אחד א"כ שחיטה מפורעת היא?
וי"ל דאע"ג דיש רוב במקום אחד לא הוי שחיטה מפורעת. דבשלא נחתך הסימן לא למעלה מבית השחיטה ולא למטה אז הויא שחיטה מפורעת, דבית השחיטה מירווח רווח. אבל כשנחתך למעלה לאו למטה לא מירווח ואינה מפורעת.
וכי פריך משנים אוחזין בסכין ושוחטין, לא הוי מצי לשנויי דהתם כששחט כל אחד רוב והרי היא מפורעת?
דמ"מ, כשקדם האחד ושחט רוב וחבירו לא שחט עדיין אלא מיעוט אינה מפורעת ונפסלה וכיון דכבר נפסלה תו לא הדרא ומתכשרא כשגם חבירו גמר הרוב.
ובשאלתות דרב אחאי מפרש ב' או ג' מקומות, כגון שכל אותן מקומות בהיקף של סימן כגון שחתך סביב סביב כאן מעט וכאן מעט בטבעת אחת בקנה וכיוצא בו בוושט ובין הכל יש רוב.
ועוד פירש בשאלתות שאפילו חתך מיעוט הקנה למעלה לצד העור וחזר ושחט מיעוטו למטה לצד אחר זה שלא כנגד זה דכשרה. כיון דבין הכל יש רוב.
ורבינו חננאל פירש ב' או ג' מקומות כגון רוב הקנה למעלה ורוב הוושט למטה.
ולפירושו לא משכחת שלשה מקומות:
מתיב רבי אלעזר שנים אוחזין בסכים ושוחטין - לפירוש רבינו חננאל והשאלתות לא בעי לשנויי דהכא כששחט האחד הרוב?
דהא משמע שהשחיטה כשרה על ידי שניהם:
דלמא סמכי אהדדי ולא עבדי רובא - לפירוש הקונטרס כל אחד לא ישחוט רוב. ולפירוש השאלתות בין שניהם לא יעשו רוב: