מהו דתימא אם איתא דילדה קלא הוה ליה.
מהו דתימא אם איתא דילדה קלא הוה ליה - ומידע ידעי דמשקר:
קא משמע לן אימר אפולי אפיל:
קמ"ל - ר' אלעזר דאימר אפולי אפיל.
לישנא אחרינא הא דר' אלעזר ור' אבהו לא גרסינן. וה"ג לאתויי עולת יולדת מהו דתימא אימא ילודי יליד קמ"ל דאם איתא דאוליד קלא אית לה ובשיש לו אשה מתוקמא מתניתין ואיצטריך לתנא למתנייה בזה הכלל דמהו דתימא ניחוש לה למאן דחזי סבר בצינעא אוליד קמ"ל. זה שמעתי ועיקר הוא.
חדא דהא לא אמרו והאי מהו דתימא בכל הנך שמעתתא דאמוראי דלא שאנו, דלעיל אמתניתין דזה הכלל קמא אמרו מהו דתימא ואורחא דגמרא למימר מהו דתימא אכלל דמתניתין. ועוד בשאין לו אשה למה ליה למתנייה זה הכלל לאתויי פשיטא למאי ניחוש לה:
הדרן עלך השוחט
מסכת חולין פרק ג
משנה
אלו טרפות בבהמה:
אלו טריפות - כל נקב במשהו:
נקובת הוושט.
ופסוקת הגרגרת.
פסוקה - לרחבה ברובה:
ניקב קרום של מוח.
ניקב הלב לבית חללו.
לבית חללו - ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשרה:
נשברה השדרה. ונפסק החוט שלה.
נשברה השדרה ונפסק החוט - חדא היא וטרפות דידה משום חוט הוא ונשברה השדרה דקתני אורחא דמילתא נקט דפסיקת החוט ע"י שבירת שדרה היא:
ניטל הכבד, ולא נשתייר הימנו כלום.
הריאה שניקבה, או שחסרה.
או שחסרה - בגמרא פריך (לקמן דף מז) היינו נקב:
ר"ש אומר: עד שתינקב לבית הסמפונות.
סמפונות - קנוקנות קטנות המתפשטות בתוך הריאה שהדם נובע בה כשחותכים אותה:
ניקבה הקבה.
ניקבה המרה.
ניקבו הדקין.
הכרס הפנימית שניקבה.
הכרס הפנימית - בגמרא (לקמן נ) מפרש:
שניקבה - במשהו:
או שנקרע רוב החיצונה.
רוב החיצונה - בגמרא (שם דף נ) מפרש:
רבי יהודה אומר: הגדולה טפח, והקטנה ברובה.
גדולה וקטנה - לא גסה ודקה קאמר אלא על [שור] קטן ושור גדול אם נקרע טפח בשור אע"ג דלא הוי רובא:
המסס, ובית הכוסות, שניקבו לחוץ.
המסס - צינפויי"ל:
ובית הכוסות - סוף הכרס שקורין פנצ"א עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב סביב לחיבורם כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקבה ומהקבה לדקין:
שניקבו לחוץ - שהנקב נראה מבחוץ וכגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חיבורן לאפוקי שניקבו במקום חיבורן בשתי דופנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:
נפלה מן הגג.
נפלה מן הגג - ושחטה מיד טרפה אף על פי שאין שבר נראה בה חוששין שנתרסקו ונתפרקו אבריה ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן ובגמרא (לקמן דף נא) אמר שאם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ואע"פ שלא עמדה:
נשתברו רוב צלעותיה.
נשתברו רוב צלעותיה - בלא שום נפילה טרפה ובגמרא (שם דף נב) מפרש מאי רוב:
ודרוסת הזאב.
דרוסת הזאב - שהכה בצפרניו ומטיל בה ארס ושורפה בדקה אבל בגסה לא אלים זיהריה למיקלייה:
רבי יהודה אומר, דרוסת הזאב, בדקה. ודרוסת ארי, בגסה.
ודרוסת ארי בגסה - וכל שכן בדקה ותנא קמא סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה:
דרוסת הנץ, בעוף הדק.
הנץ - אשפרווי"ר:
בעוף הדק - צפרים ויונים:
ודרוסת הגס,
ודרוסת הגס - אוסטויי"ר:
בעוף הגס.
בעוף הגס - אווזות ותרנגולים:
זה הכלל - בגמרא (לקמן נד) מפרש לאתויי מאי:
זה הכלל, כל שאין כמוה חיה - טרפה:
כל שאין כמוה חיה - שלקתה מכה שאין בהמה לקויה דוגמתה ראויה לחיות:
גמרא
א"ר שמעון בן לקיש, רמז לטרפה מן התורה מנין?
מנין?!
(שמות כב) "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו".
ובשר בשדה טרפה - ואע"ג דילפינן מיניה בעלמא (מכות דף יח) בשר קדשים שיצא חוץ ממחיצתו מ"מ טרפה משמע טרפה ממש:
אלא רמז לטרפה שאינה חיה מן התורה, מנין?
אלא - מנין לטרפה שאין סופה לחיות. לפרושי מתניתין דקתני: כל שאין כמוה חיה טרפה אלמא טרפה אינה חיה:
דקתני סיפא, "זה הכלל, כל שאין כמוה חיה - טרפה". מכלל, דטרפה, אינה חיה.
מנא לן?
דכתיב, (ויקרא יא) "וזאת החיה אשר תאכלו", חיה אכול, שאינה חיה, לא תיכול. מכלל, דטרפה לא חיה.
זאת החיה - קרי ביה זאת חיה:
ולמאן דאמר, טרפה חיה, מנ"ל?
ולמ"ד טרפה חיה - לקמן בפרקין (דף נז) אמרו לו והלא הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים:
נפקא ליה, מ"זאת החיה אשר תאכלו".
זאת החיה - זאת מיעוטא הוא והכי משמע זאת סתם בהמות שהן חיות אכול:
זאת החיה, אכול, חיה אחרת, לא תיכול.
חיה אחרת - כגון טרפה דאע"פ שהיא חיה לא תאכל:
מכלל, דטרפה חיה.
ואידך: האי, "זאת" מאי עביד ליה?
מיבעי ליה, לכדתנא דבי רבי ישמעאל.
דתנא דבי רבי ישמעאל, "זאת החיה אשר תאכלו", מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין, והראה לו למשה. ואמר לו, זאת אכול, וזאת, לא תיכול.
ואידך, נמי מבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל?
אין ה"נ.
אלא טרפה חיה, מנא ליה?
נפקא ליה, מאידך תנא דבי ר' ישמעאל.
דתנא דבי ר' ישמעאל, (ויקרא יא) "בין החיה הנאכלת, ובין החיה אשר לא תאכל",
ובין החיה אשר לא תאכל - אע"פ שחיה לא תאכל:
אלו שמונה עשרה טרפות, שנאמרו למשה מסיני.
שמונה עשרה טרפות - לאו מקרא קמישתמעי אלא הלכה למשה מסיני הן:
ותו ליכא?
ותו ליכא - אלא שמונה עשר:
והא איכא, בסגר[1], ושב שמעתתא?
_________________________________________
תוספוס
אלו טרפות - אי גרסינן אלו ניחא. ואי גרסינן ואלו, יש לפרש, דקאי אפלוגתא דר' ישבב ור' עקיבא. והודה לו ר' עקיבא דנבלה. או קאי אכל הני שחיטתו פסולה דלעיל דהוה פסול שאירע בשחיטה והוי נבלה. וקאמר הכא ואלו הן טרפות:
ניקב הלב לבית חללו - בשאר נקובי לא איצטריך למיתני "לבית חללו", שהן דקין, ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל, אם לא ניקב לבית חללו.
אבל לב שהוא עב, ס"ד, שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב.
וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למיתני, דבכלל נקובים הוא.
דאף על גב דבטחול אמר בגמרא, דניטל כשר, וניקב טרפה?
בכל הני נקובים דתנא, פשיטא דכל שכן ניטל.
וניקבה המרה נמי נראה דכ"ש ניטל דטריפה.
ומ"מ ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום איצטריך.
דאפשר להיות, דניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשאר המרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות.
והא דתנן (לקמן דף נד.) גבי ואלו כשרות ניקב הבל ולא לבית חללו, צריך לומר דמהכא לא הוה שמעינן.
דהוה אמינא ה"ה סמוך לבית חללו דסופו לינקב עד בית החלל.
והא דקתני ניקבה הגרגרת כשרה?
היינו משום דבעי למיתני נסדקה.
ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלא איצטריך דאי מהכא ה"א או הא או הא.
אי נמי ה"א דבעיא תרתי, קא משמע לן, דבחוט תלי מילתא.
וניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כזית פריך בגמרא (לקמן מו.) רישא לסיפא:
או שחסרה - מפרש בגמרא או שחסרה מבפנים.
ולמ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון מפרש ניקבה לרבנן או שחסרה לר"ש דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות ובחסרון כל שהוא מודה:
דרוסת הנץ - גבי טרפות עוף הוא שייך למיתני. אלא משום רבי יהודה תנא ליה הכא:
דרוסת הנץ - גרסי' בתוספתא (פ"ג) ובערוך (ערך נץ ד') וכן יסד הפייט בסליחות תוחלת ישראל מדרס הגס ונץ אפרוחים קרוצים.
וטעמא לא משום דסופו לינקב, דא"כ בכלל נקובה היא.
ומהאי טעמא לא תני במתניתין דמיא לדיותא ודמיא לבישרא.
אלא טעמא דדרוסה, שהארס שורף וסופה למות:
זאת החיה מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה למשה - והא דלא חשיב ליה בהקומץ רבה (מנחות דף כט.) גבי שלשה דברים שנתקשה משה מנורה ראש חדש ושרצים ולא חשיב נמי הא דאמר במדרש כמין מטבע אש הראה הקדוש ברוך הוא למשה דכתיב זה יתנו?
שמא לא חשיב אלא מידי דנתקשה אבל הני אע"פ שהראהו לא נתקשה בהן אלא שתמה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו הראהו הקב"ה להבחין היטב ולהודיע לישראל. וכן הכא להראות לישראל איזו היא אסורה ואיזו היא מותרת: