לר' חנינא בר פפא - דאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך:

מהו - להרכיב זה בזה:

אידיהו - הקב"ה הסכים על ידם:

כתיב הגדולים - דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן:

לך ומשול ביום ובלילה - נחמה היא:

שרגא בטיהרא - נר בצהרים אינו מאיר:

יומא - חמה:

תקופות - נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה בסנהדרין (דף יא:):

יעקב הקטן - מי יקום יעקב כי קטן הוא (עמוס ז):

דוד הקטן - מקרא הוא בשמואל (א יז):

בכולהו רגלים - כתיב (במדבר כח) ושעיר חטאת אחד ולא כתיב בהו לה':

טרם יהיה בארץ - עדיין לא היה בארץ:

ועמדו על פתח קרקע - מתאוים למי גשמים כדכתיב (בראשית ב) כי לא המטיר עד שנברא אדם בששי:

ביזרני - זרעים:

היינו דרב אסי - שהקדוש ב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים:

שיש לה שני גבין - ולכך נקראת שסועה תאומה:

וכי משה רבינו קניגי היה - צד חיות בקניגון:

או בליסטרי - מורה בקשת לחיות ובלעז בלישטדי"ר ומנין היה בקי בחיות הללו שאין אדם בקי בהם:

כתוב קניגי ובליסטרי - אגדה זה כתוב שיש בה תיבות יפין ולשון צח:

ופרשה - מאי קניגי ובליסטרי באגדתיך ומשום דנקט כתוב באגדתיך נקט נמי להאי קרא דסרני פלשתים:

ארונקי שלהם - חשובים שלהם ה':

מתימן - בן אליפז בן עשו באו ואיוו לאלהי פלשתים ויצאו ממקומם ובאו לגור ביניהם ולהכי לא חשיב ששה סרני פלשתים:

שעיוו את מקומן - יצאו משם ונתעוות שחרב:

עוית - רתת וחלחלה בלעז קרנפ"א:

שיתסר דרי שיני - שורות של שינים:

הרבה מקראות - יש שדומה לקוראיהן שהן ראוין לישרף שלא היה לו לכותבם שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא לחברן עם הקדושה. והן הן גופי תורה. טעמים גדולים תלויין בהם והשתא קא חשיב ואזיל להו עד סוף שמעתא:

חצרים עד עזה - ארץ ישראל:

מאי נפקא לן מינה - אי לאו מקומן של אלו היה אלא מקום אחרים ואלו גרשום:

ולניני ולנכדי - ועדיין לא עברו הדורות:

כפתורים - לאו מפלשתים נינהו:

ליתו וליפקו - ארעא מפלשתים וליתו ישראל וליפקו מינייהו וקסבר ריש לקיש עוים מפלשתים היו ולמאן דאמר מתימן היו להך מילתא נמי אצטריך משום דאזהרינהו שלא להתגרות בבני עשו אמר רחמנא ליתו כפתורים וליפקו מעוים וניתו ישראל וניפקו מינייהו ושאר מקראות הדומין לזה באלה הדברים כגון ובשעיר ישבו החורים ובמואבים ובעמונים כתיב רפאים ישבו בה כולהו טעמא אית בהו דבכולהו כתיב ארץ רפאים תחשב לפי שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים לזרעך נתתי וגו' וקחשיב ואת הרפאים וכשיצאו ממצרים ועברו דרך הר שעיר ועמון ומואב שנקראו כבר ארץ רפאים היה עולה על דעתם להתגרות בהם כסבורים זו היא שניתנה לאברהם ומנעם הקדוש ברוך הוא ואמר להם ארץ רפאים ודאי נחשבת שהרפאים ישבו בה מקדם אבל לא זו היא שנתתי לאברהם אלא לאלו נתתיה שגרשום משם וישבו תחתיהם בשכר אברהם שיצאו בני עשו הימנו ולוט היה קרוב לאברהם וכשהגיעו לחבל ארגוב כתיב (דברים ג) ההוא יקרא ארץ רפאים זו היא שנתתי לאביכם:

והוא נלחם במלך מואב - למה לו לאשמועינן אלא משום דכתיב אל תצר את מואב וגו':

והיינו דאמר רב פפא - במסכת גיטין (דף לח.):

עמון ומואב טהרו בסיחון - ע"י סיחון טהרו ארצם לישראל במואב כתיב (במדבר כא) והוא נלחם וגו' ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע (יג) ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץ הגלעד וחצי (ארץ) בני עמון וקא חשיב ואזיל וכתיב בסיפיה יתר ממלכות סיחון אלמא סיחון כבש לארץ בני עמון ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבוק אלמא ארץ בני עמון הוא והם מסיחון כבשוה דכתיב בו וירשו את ארצו מארנון ועד היבוק אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום:

צידונים יקראו וגו' - ל"ל:

תנא שניר ושריון הרי ארץ ישראל הן - וחרמון קרוב לצידונים ולאמורי ובנו עליו כרכים זה קרא לו שריון וזה קרא לו שניר:

העביר אותו לערים - מאי אשמועינן:

כי היכי דלא ליקרו - מצרים לאחיו לאחר זמן גולים בני גולים לכך הגלם:

תוספות

אמרה ירח. בלשון תורה לשון זכר הוא דכתיב (יהושע י פי"ג) וירח עמד:

וכי משה קניגי היה או בליסטרי היה. שהיה יודע להכיר השסועה וא"ת והא אמרינן בהמפלת (נדה כד.) דשסועה באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג ואם כן יכול להיות שבהמה טהורה היה לו למשה וילדה לו שסועה ולא אצטריך למהוי קניגי וי"ל דשמא שסועה אינה באה אלא מבהמה שאינה מצויה בינינו:

עוים מתימן באו כו'. ב' מקראות הם בספר יהושע (יג) והכי כתיב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים והדר כתיב מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי והשתא מפרשה רב והעוים דכתיב בסוף קרא קמא קאי אתימן דבראש קרא דבתריה: