ר"ש שזורי - בגמרא פריך היינו תנא קמא:

קרעה - לבהמה בלא שחיטה:

גמ' לא הילכו בו - בשליל זה להקל:

אלא על עסקי שחיטה בלבד - אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא:

למעוטי חלבו וגידו - דכיון דמצאוהו חי חדשים ואוירא גרמי לאסור חלבו וגידו:

חלבו דמאי - אע"פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו דהיכי בעי חלבו דמאי והא ודאי ליכא לאוקומי מילתיה אלא אשליל דבן ט' חי דהא עליה קאי אלא בפרק דגיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרס' הכא והכי גרסינן והא מיפלג פליגי דתניא כו' וא"ר אלעזר א"ר אושעיא מחלוקת כו' עד ור' יהודה לשיטתו אלא אי אתמר כו' ולא גרסינן בהאי פירקא אלא חלבו דגיד אבל בפ' גיד הנשה גרסינן לה והכי פירושו והא מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו של שליל אסור וכדמפרש בבן ט' חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע"פ שנשחטה אמו והוציאוהו:

והלך ר"מ לשיטתו - דמשוי ליה בהמה לענין שחיטה:

מעיקרו - אפי' הנבלע ונשרש בבשרה:

גוממו עם השופי - כלומר חותכו בשוה לשופי ונוטל את הגבוה מן השופי דדמי לגיד ואסור מדרבנן אבל שרשין של חלבו מותרין:

לא הילכו בו - חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה בהמה:

אלא על עסקי אכילה - לאוכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו:

למעוטי רובעו וחורש בו - בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה:

בחלבו - של שליל:

קורעו ומוציא את דמו - אלמא אפילו בן ח' דלכולי עלמא חלבו מותר קתני מתני' קורעו:

לומר שאין ענוש כרת - האי מתיר בדמו דקאמר לאו היתר לכתחלה:

למאן קאמרינן - מי הוא המתיר חלבו:

לרבי יהודה - כדקתני לעיל וחלבו מותר ולר' יהודה אמאי אין ענוש כרת על דמו דלא גרע מדם התמצית דלאו דם הנפש הוא וקמחייב עליה ר' יהודה כרת:

באזהרה - בפ"ק דכריתות מפרש ה' לאוין כתיבי בדם:

בהכרת - דנפקא ליה מריבויא דכל דם:

אית ליה לר' יהודה דם וכל דם - כלומר כיון דר' יהודה לדם התמצית מריבוי' דכל דם יליף אקושי מקיש כל דם לדם עצמו:

כל היכא דמיחייב אדם - מחייב אכל דם והיכא דלא מחייב אעיקר דם כגון שליל שאין בו דם הנפש לא מחייב על דם איבריו:

לפדות - פטר חמור:

בבן פקועה - בשה בן ט' חי הנמצא בבהמה שנשחטה ובפחות משווייו קמיבעיא ליה דאי בשווייו קיימא לן בבכורות (דף יא.) דאפילו בשלקי מפרקינן:

כבשרא בדיקולא הוא - ותנן בבכורות (דף יב.) אין פודין בשחוטה:

דגמר שה שה מפסחים - ופסח בבן פקועה פסול דקיימא לן (לעיל דף לח:) בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן:

כל מילי - כגון בן פקועה:

מאי אהני ליה - ומסתברא דהאי ממעט דכבישרא בדיקולא הוא וכי מרבי בעל מום ונקבה קא מרבי:

איבעיא להו - נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני:

מונין - דתרי גופי נינהו:

אין מונין - אלא איהו נמי הוי ראשון דנעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו:

הבשר מגע נבלה - בשר העובר שהיה מחובר לאבר היוצא:

בדמא דאמיה - דכיון שהוכשר בית השחיטה בדם הוכשרה וכו':

במאי איתכשר - בשר העובר שיקבל טומאה מאבר:

בשחיטה - כיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה וכר"ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם בפ"ב (לעיל דף לג.):

עבר בנהר - בן ט' חי שנמצא בשחוטה וגדל:

תוספות

חלבו דמאי. בקונטרס לא גריס ליה דפשיטא דבשליל איירי ולא גרסינן אלא חלבו דגיד דלא איירי בבהמה אלא בשליל ור"ת אומר שיש ליישב הגירסא וה"פ חלבו דמאי אילימא חלבו דשליל כלומר דגוף דשליל כגון חלב הכליות ושעל הקרב ואתא לאפוקי מחלב דגיד דשליל והא מיפלג פליגי דשרי ר' יהודה חלבו וגיד דשליל של בן ט' אלא חלבו דגיד דלא פליג ר"מ אלא לענין שחיטה אבל חלבו דגידו שרי והא דקאמר לעיל למעוטי חלבו וגידו כלומר היינו חלבו דגידו אי נמי וגידו נקט לקנוקנות דשרי הא פליג ר"מ ואסר אפי' חלב דגיד וקנוקנות דשליל מדקתני כל מקום שהוא משמע אפילו דשליל וקתני חותך שומנו מעיקרו וגם מחטט אחריו משמע דאסר אפילו קנוקנות וכי קאמר חלבו דגיד הוה מצי למיפרך מ"מ אמאי נקט רבי אושעיא אלא על עסקי שחיטה בלבד כיון דפליג נמי בחלב כליות ודקרב ודגיד דשליל אלא דעדיפא פריך דבחלב גיד נמי פליגי ומהאי טעמא נמי לא קאמר למעוטי דמו דהוי לכ"ע בכרת משום דאלא על עסקי שחיטה קאמר ואכתי תקשה לן הא פליגי נמי בחלבו וגידו ולכך הוצרך לומר דאלא על עסקי אכילה בלבד אתמר והא דפליגי באותו ואת בנו בכלל אכילה הוא:

למעוטי רובעו. דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע כדאמרינן בפ' העור והרוטב (לקמן דף קכא:) אי נמי התם הני מילי כגון ישראל בטמאה ועובד כוכבי' בטהורה אבל הכא דבשחיטה זו משתריא באכילה סלקא דעתך לא מחייב:

דגמר שה שה מפסח. פירש בקונטרס דפסח פסול משום יוצא דופן ואי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמר לעיל דאליבא דר"מ שה מעליא הוא ופודין בו אלא מיפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאמר בפ"ק דבכורות (דף יב.):