השכחה, והפאה".
דכתיב, (ויקרא כג) "ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך" וגו'
(דברים כד) "כי תקצור קצירך בשדך, ושכחת עומר בשדה.
"שנים שבאילן.
השכחה, והפאה".
דכתיב, (דברים כד) "כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך".
ותנא דבי ר' ישמעאל, שלא תטול תפארתו ממנו.
"אחריך", זה שכחה.
"וכולן אין בהן טובת הנאה לבעלים".
מאי טעמא?
עזיבה כתיבא בהו.
כולהו עזיבה כתיבא בהו - שצריך להניח שם בהפקר ולא שיחלקם הנך דכתיב בהו תעזוב הרי עזיבה והנך נמי כתיב בהו יהיה היינו בעזיבה דמשמע בהוייתו יהא דלא כתיבא בהו נתינה:
"ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו".
דכתיב, "ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם". להזהיר עני על שלו.
לא תלקט לעני ולגר וגו' - ומשמע לא תלקט אני מזהיר לעני:
"ומעשר עני המתחלק בתוך הבית, יש בו טובת הנאה לבעלים".
מאי טעמא?
נתינה כתיבא ביה.
נתינה כתיבא ביה - ונתת ללוי לגר וליתום ולאלמנה (שם כו):
"ואפי' עני שבישראל, מוציאין אותו מידו".
דאמר ר' אילעא גמר, "לגר", "לגר", מהתם.
גמר לגר לגר מהתם - מולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר:
מה להלן, מוזהר עני על שלו, אף כאן, מוזהר עני על שלו.
מה להלן עני מוזהר - כדאמרינן להזהיר עני על שלו:
"ושאר מתנות כהונה, כגון, הזרוע, והלחיים, והקבה, אין מוציאין אותן, לא מכהן לכהן, ולא מלוי ללוי".
הא מלוי לכהן מוציאין.
הא מלוי לכהן מוציאין - אלמא דלוים איקרו עם ואמאי מוציאין אי מספקא ליה לרב אי איקרו עם אי לא:
אלמא איקרו עם?
כגון הזרוע, ולא זרוע.
ומתרץ כגון הזרוע ולא זרוע - כלומר . אשאר מתנות כהונה שהן מתנה לכהן בזו קאמר דמוציאין ולא זרוע עצמה דילמא לא מיקרו עם:
ומאי ניהו?
ומאי ניהו - דמוציאין מלוי לכהן מעשר ראשון:
מעשר ראשון.
מעשר ראשון דלוי הוא?
ופריך מעשר ראשון דלוי הוא - ואמאי מוציאין אותו מידו לתתו לכהן:
כרבי אלעזר בן עזריה.
דתניא, "תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי. דברי ר' עקיבא.
ר' אלעזר בן עזריה אומר, אף לכהן".
אף לכהן - דבכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים הלכך אע"ג דבמעשר ראשון לוי כתיבא ביה כהנים נמי משתמעי: וקמסיים מילתיה אימר דאמר כו':
אימר דאמר ר' אלעזר בן עזריה, "אף לכהן", לכהן ולא ללוי, מי אמר?!
אין.
לבתר דקנסינהו עזרא.
בתר דקנסינהו עזרא - ביבמות (דף פו:) אמר מפני מה קנסו לוים במעשר מפני שלא עלו בימי עזרא דכתיב ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם אבל מקרא מפורש לא מצאתי שקנסם אבל דוגמא יש לדבר שכתוב בעזרא (נחמיה י) בסופו והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים למדנו שלא האמינום על תרומת מעשר ולא היו חולקין להן מעשר בגורן אלא (דקנסינהו) בפני הכהנים:
אימר דקנסינהו עזרא דלא יהבינן להו, משקל מינייהו מי אמר?
ומהדר אימר דקנסינהו כו' משקל נמי מינייהו מי אמר - בתמיה אכתי הדרא אתקפתא לדוכתיה הא מלוי לכהן מוציאין:
אלא כגון זרוע, ולא זרוע.
אלא הכי תריץ כגון הזרוע - מוציאין מלוי לכהן ולא זרוע עצמו ומאי ניהו כגון זרוע ראשית הגז דהתם לא כתיב עם ואי נמי לא איקרו עם מחייבי:
ומאי ניהו?
ראשית הגז.
ת"ש, "זה הכלל, כל דבר שהוא בקדושה, כגון תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, מוציאין אותן מידם.
כל דבר שבקדושה - שאסור לזרים כגון תרומה וכיוצא בהן מוציאין מיד לוי לכהן:
וכל דבר שאינו בקדושה, כגון, הזרוע, והלחיים, והקבה, אין מוציאין אותו מידם"?
ושאין בה משום קדושה כגון הזרוע כו' - שבאין מבהמות של חולין אין מוציאין מיד לוי לכהן אלמא פשיטא לן דלא איקרו עם ואמאי מספקא ליה לרב:
כגון זרוע, ולא זרוע.
כגון זרוע ולא זרוע - דזרוע מוציאין דאיקרו עם והאי דקתני דאין מוציאין במעשר ראשון קאמר ובתר דקנסינהו עזרא ואיצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דקנסינהו עזרא דלא למיתני להו דידהו מיהא לא שקלינן מינייהו:
ומאי ניהו?
מעשר ראשון, ולבתר דקנסינהו עזרא.
ת"ש, "השוחט לכהן, ולנכרי, פטור מן המתנות".
השוחט לכהן - להכי נקט השוחט לכהן דעליה דטבח רמיא דכתיב (דברים יח) מאת זובחי הזבח:
הא ללוי, ולישראל, חייב?
לא תימא, הא ללוי ולישראל, חייב. אלא אימא, הא לישראל, חייב.
אבל ללוי מאי?
פטור!
אי הכי, ליתני, "השוחט ללוי ולנכרי, פטור מן המתנות"?
וליתני ללוי ולעובד כוכבים - ואנא ידענא דכ"ש (בהך):
ועוד, הא תניא, "השוחט לכהן, ולנכרי, פטור מן המתנות, ללוי ולישראל, חייב"?
תיובתא דרב?
אמר לך רב, תנאי היא.
דתניא, (ויקרא טז) ""וכפר את מקדש הקדש", זה לפני ולפנים.
וכפר את מקדש הקדש - בעבודת יום הכפורים:
לפני ולפנים - מכפרת עבודה זו על הטומאה שאירעה בפנים דפר ושעיר של יוה"כ מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו כדאמרינן בשבועות (דף ב.):
"אהל מועד", זה היכל.
"מזבח", כמשמעו.
מזבח כמשמעו - על מי שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש כגון נטמא במקדש דעבד בלא שהייה דאין כאן טומאת מקדש דהיכא דנטמא בעזרה קי"ל בשבועות (דף טז.) הלכה למשה מסיני דלא מחייב עד שישהה כדי השתחואה:
"יכפר", אלו עזרות.
יכפר אלו העזרות - על טומאה שאירעה בעזרה על הכהנים ששגגו ונכנסו טמאים לעזרה וכן לוים וישראלים ועבדים קראי יתירי קדריש:
"כהנים", כמשמעו.
"עם הקהל", אלו ישראל.
"יכפר", אלו הלוים".
ותניא אידך.
""יכפר", אלו עבדים".
עבדים - כנענים דאינהו נמי בעי כפרה דכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן וכל מקום דכתיב עונש איש ואשה שוין:
מאי לאו בהא קמיפלגי.
דמר סבר, איקרו, "עם". ומר סבר, לא איקרו "עם".
דמר סבר איקרו עם - והוו בכלל עם הקהל הילכך וכפר יתירא אעבדים אתא:
ומר סבר לא איקרו עם - ובעי קרא:
ורב, אי סבירא ליה כהאי תנא, לימא?
ואי סבירא ליה כהאי תנא, לימא?
מספקא ליה. אי כהאי תנא, אי כהאי תנא.
דרש מרימר, הלכתא כוותיה דרב.
הילכתא כרב - ולא שקלינן מינייהו:
והלכתא כוותיה דרב חסדא.
וכרב חסדא - דאמר מזיק מתנות כהונה או אוכלן פטור:
עולא הוה יהיב מתנתא לכהנתא.
לכהנת - בת כהן אפילו אשת איש דכיון דקדושה לית להו דאינן אסורים לזרים הרי מותרת בהן ולא דמי לתרומה ואי משום ונתן לכהן (ויקרא כב) קסבר אפילו כהנת משמע:
איתיביה רבא לעולא, "מנחת כהנת, נאכלת. מנחת כהן, אינה נאכלת".
מנחת כהנת נאכלת - השיריים כמנחת ישראל:
מנחת כהן אינה נאכלת - דכולה כליל דכתיב (שם ו) כליל תהיה:
ואי אמרת כהן, ואפילו כהנת, והכתיב, (ויקרא ו) "וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל"?
אמר ליה רבי
תוספות
כגון זרוע ולא זרוע. דאי זרוע ממש למה לי למימר כגון לימא ' ושאר מתנות כהונה הזרוע כו' אלא מדקאמר כגון לאו בזרוע מיירי אלא בדכוותיה דהיינו מעשר ראשון ואצטריך ליה למימר כגון זרוע דאי הוה אמר בהדיא מעשר ראשון הוה אמינא דה"ה מתנות כהונה להכי תנא כגון הזרוע והכי קאמר ושאר מתנות כהונה שהן דוגמת זרוע כגון מעשר ראשון מוציאין אבל זרוע עצמה לא דמספקא לן כרב:
תא שמע כל דבר שבקדושה כו'. תימה מאי פריך ליה לרב מהכא דילמא משום הכי אין מוציאין . משום דמספקא ליה לתנא אי איקרו עם או לא וי"ל דלא משמע ליה שיהיה ספק לתנא ובפי' ר"ח גרס לימא מסייע ליה כל דבר שבקדושה כו':