בששים.
ותני תנא מנה בן ארבעים סלעים?
ופרכינן ותני תנא מנה בן ארבעים - והא מנה ופרס דרב הוא מנה ופרס דקאמר רבי דוסא בכל אחת מנה ופרס ופליגי רבנן עליה דאמרי כל שהן ופירש רב למילתייהו דכל שהן היינו בין כולן מנה ופרס:
אין.
והתנן, "חמת חדשה, אע"פ שמקבלת רמונים, טהורה.
חמת חדשה - של עור שלא גמר תפירתה ושייר בה סדק:
אע"פ שמקבלת רמונים - שאין בסדק כמוציא רמון:
טהורה - שלא נגמרה מלאכתה:
תפרה ונקרעה, שיעורה כמוציא רמונים.
תפרה - ונגמרה מלאכתה וחל עליה שם כלי ואח"כ נקרעה כמוציא רמון טהורה אבל מקבלת רמונים טמאה דלא פקע שם כלי מינה עד שתינקב כמוציא רמון כשיעור כל כלי בעלי בתים ששיעורן כרמונים:
רבי אליעזר בן יעקב אומר, כפקעיות של שתי.
כפקעיות של שתי - שיעור קריעת כלי לטהר כשמוציא פקעיות של שתי שזה הוא תשמישתה של חמת ואין דרך להשתמש בה פירות וסתם פקעיות של שתי גדולים עשר סלעים משקלם ארבעה למנה:
פקעיות - למושיי"ל:
אחת מארבע, במנה בן ארבעים סלעים":
וכמה נותן לו כו': תנא, "לא שילבננו ויתננו לו, אלא שילבננו כהן, ויעמוד על חמש סלעים":
תנא - הא דקתני מתניתין חמש סלעים מלובן לא שיהא על ישראל מוטל ללבנו אלא אשיעורא קפיד דליתיב ליה בהכרע שכשיתלבן שיהא בו חמש סלעים ונפטרות כל גיזים:
כדי לעשות בגד קטן: מנהני מילי?
אמר ר' יהושע בן לוי, אמר קרא, (דברים יב, ה) "לעמוד לשרת", דבר, שהוא ראוי לשירות.
אמר קרא לעמוד לשרת - בתר ראשית הגז כתיב כי בו בחר ה' מכל שבטיך לעמוד לשרת:
מאי ניהו?
אבנט.
מאי ניהו אבנט - שהוא קטן שבבגדי כהונה וקים להו לרבנן שיכול לעשות מחמש סלעים צמר שהרי אין כולו צמר אלא כלאים הוא:
אימא מעיל?
תפשת מרובה, לא תפשת. תפשת מועט, תפשת.
תפשת מרובה לא תפשת - ברייתא בתורת כהנים גבי זבה (ויקרא טו) ימים רבים ימים שנים רבים שלשה או אינו אלא רבים עשרה אמרת כל ששמעו מרובה ושמעו מועט תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת הואיל ולא פירש לך איזה מהן יש לך לתפוס הראשון שבמשמע שאם לא. נתפוס אלא המרובה אני משיבך מהיכן אתה ממעטו לזה המועט והלא אף הוא במשמע כשתאמר אינה זבה בפחות מעשרה אני אומר לך והלא אף שלשה במשמע וכשתאמר בשלשה ואני משיבך אינו אלא עשרה אתה אומר לי אף השלשה במשמע וגבי שירות נמי תאמר אבנט ואני משיבך ואימא מעיל אתה אומר לי והלא אף האבנט בכלל שירות ומהיכן אתה ממעטו אבל כשתאמר אין פטור אלא בכדי מעיל אני משיבך והלא אבנט ראוי לשירות וקרא שירות הוא דכתיב:
ואימא כיפה של צמר?
ואימא כיפה של צמר - שהיא מועטת מאבנט ואף היא בכלל שירות כדכתיב (שמות כח) על פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא:
כיפה - כובע קטן פלטרי"י:
דתניא, כיפה של צמר, היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון.
לקיים מה שנאמר, (שמות כח, לז) "ושמת אותו, על פתיל תכלת.
ושמת אותו - בציץ:
אמר קרא, "הוא ובניו", דבר השוה, לאהרן ולבניו.
אמר קרא - גבי שירות דראשית הגז:
הוא ובניו - וציץ אינו בכהן הדיוט:
אבנט נמי, לא שוי?
הניחא למאן דאמר, אבנטו של כ"ג, לא זהו אבנטו של כהן הדיוט - שפיר.
הניחא למ"ד אבנטו של כהן גדול - ביום הכפורים שהוא בוץ כדכתיב (ויקרא טז) ובאבנט בד יחגור:
לא זהו אבנטו של כהן הדיוט - של כל השנה דהא הוא הואי של כלאים כדכתיב (שמות לט) ואת האבנט שש משזר תכלת וגו' וכי כתיב אבנט דכלאים בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט דכל השנה כתיב:
שפיר - משכחת שוין אהרן ובניו באבנט של צמר כגון של שאר ימות השנה:
אלא למאן דאמר, זהו אבנטו של כהן הדיוט. מאי איכא למימר?
אלא למ"ד - אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים כשר הוא בהדיוט כל השנה דכי כתיב אבנט בכלאים גבי פרשת בגדי כהונה בכהן גדול הוא דכתיב אבל בכהן הדיוט כולו של בוץ א"כ לא משכחת צמר באבנט של הדיוט ואמאי משערת ראשית הגז באבנט הא לא שוין בה אהרן ובניו שהצמר אינו ראוי לשירות הדיוט:
שם אבנט בעולם:
שם אבנט - אע"ג דאין צמר בשירות הדיוטות הרי ראוי לשירות כ"ג ואי משום הוא ובניו הכי קאמר דברים הראויין לאבנט שהרי אבנט נוהגת בו ובבניו:
[שייך למתני' דלעיל] מכר לו שחופות כו'. הא אוקימנא עצה טובה קמ"ל דאע"ג ששייר לעצמו מן הטוב יקנה מן הלוקח ממין הרעות אחד מששים ויתן לו:
לא הספיק ליתנו וכו': איתמר, גזז ומכר ראשונה.
גזז ומכר ראשונה - ראשונה היה מוכר לאחר גיזתה מיד קודם שצירף חמש גיזין:
רב חסדא אמר, חייב.
חייב - בראשית הגז דגז צאנך אמר רחמנא והא איכא דבשעת גיזה כל אחת היתה שלו:
ר' נתן בר הושעיא אמר, פטור.
רב חסדא אמר חייב, דהא גזז.
ר' נתן בר הושעיא אמר פטור, בעידנא דקא מלא שיעורא, בעינן "צאנך", וליכא.
בעידנא דקא מלי שיעורא - דחמש צאן שעל ידי גיזה החמישית הוא מתחייב בארבעה ראשונות וההיא שעתא לא הוו מצאן שלו:
תנן, "הלוקח גז צאנו של גוי, פטור מראשית הגז".
תנן הלוקח צאנו של עובד כוכבים - אפילו. עד שלא נגזזה וגזזה פטור הלוקח דלאו צאנו הוא:
הא צאנו לגזוז, חייב.
הא צאנו לגזוז - שמכר לו גוף הצאן זה קנה לו הגוף עד שגזז:
חייב - דצאנך קרינא ביה:
אמאי? כל חד וחד, בתר גיזה, נפקא לה מרשותיה?
כל חדא וחדא בתר גיזה נפק מרשותיה - וקתני חייב אלמא בתר שעת גיזה דכל חדא אזלינן:
תרגמא רב חסדא אליבא דר' נתן בר הושעיא, כגון שהקנן לו כל שלשים יום:
כל שלושים יום - לאו דוקא אלא שיהו כל הגופים קנויין לו עד תשלום כל הגיזים:
הלוקח גז צאנו של חבירו כו': מאן תנא, דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר, בתר מוכר אזלינן?
בתר מוכר אזלינן - למיתב אכולהו.:
א"ר חסדא, רבי יהודה היא.
דתנן, "המוכר קלחי אילן בתוך שדהו, נותן פאה לכל אחד ואחד.
קלחי אילן - אילנות עצמן לקח עם פירותיהן להכי נקט לשון קלחי שאין שדה זו שדה אילן אלא שדה לבן וגדלו בה שנים או שלשה אילנות ומכרן:
נותן - לוקח פאה מכל אילן ואילן כדכתיב (דברים כד) לא תפאר אחריך ואין אחד מהם פוטר את חבירו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה שדה שלו היה נותן מאחד על כולן:
אמר רבי יהודה, אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה,
אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה - שום אילן בשדה לעצמו:
אבל שייר בעל השדה, נותן פאה על הכל".
אבל שייר - אחד לעצמו רמיא כולה חיובו עליה ונותן פאה בקרקע בזרעים לעניים ופוטר את כל האילנות אלמא היכא דאיכא שיורא כולה חיובא רמיא עליה דאי לאו עליה רמיא היכי פטר בפאה דידיה אילנות של אחרים:
אמר ליה רבא, והא מר הוא דאמר, והוא שהתחיל בעל השדה לקצור?
והוא שהתחיל בעל הבית לקצור - הזרעים קודם מכירת האילנות דמההיא שעתא מיחייב בפאה ופאה דידיה דההיא שעתא חזיא למפטר כולה שדה ומיהו כי לא שייר מידי אסתלק מדין פירות אילנות. ואין פאת זרעים פוטרתן וכי שייר דאכתי שייר בפירות אילנות לא נפק מחיובא קמא והוה ליה כדמעיקרא:
וכי תימא, הכא נמי, והוא שהתחיל לגזוז.
בשלמא התם, (ויקרא יט, ט) "ובקצרכם את קציר ארצכם" כתיב.
ובקצרכם - משמע מתחלת קצירה:
מעידנא דאתחיל לקצור, מיחייב בכולה שדה.
אלא הכא, מעידנא דאתחיל למיגז, לא מיחייב בכוליה עדריה?
לא מיחייב בכוליה עדריה - דלא כתיב בגזזכם אלא גז. צאנכם לאחר שנקרא גז צאן:
אלא אמר רבא, האי תנא הוא.
אלא אמר רבא - טעמא דמתני' משום דאין אדם רשאי להפקיע ממונו מיד מצוה ולמכור גיזיו כדי שיהא גז של אחד וצאן של אחר לפוטרן דלא קרינא ביה גז צאנך. אלא כי קא מזבין לא קמזבין מתנות דכהן הילכך כי שייר מידי איכא למימר מדלא פריש מוכר. ללוקח חוץ ממתנותיו של כהן ודאי הכל מכר לו ושייר אצלו את מתן הכהן ואמר לוקח למוכר מתנה דכהן גבך היא וכי לא שייר חייב הלוקח ולא משום דחיוב המצוה עליה דלאו צאנך הוא אלא משום דזה לא מכר לו חלקו של כהן:
דתנן, "אמר לו, מכור לי בני מעיה של פרה זו, והיה בהן מתנות, נותנן לכהן, ואין מנכה לו מן הדמים.
נותנו - לוקח לכהן ואין הטבח מנכה לו כלום לפי שלא מכר לו את המתנות מסתמא:
לקח ממנו במשקל, נותנן לכהן, ומנכה לו מן הדמים".
לקח הימנו במשקל - דהשתא ודאי זבין ליה:
מנכה לו מן הדמים - משנשחטה זכו הכהנים במתנותיהן והדין על הטבח וגבי ראשית הגז ודאי אם פירש לו הכל אני מוכר לך אין כאן לכהן כלום על זה הואיל ועד . שלא נגזזה נמכרה לא חל עליה חובת ראשית הגז דלא קרינא ביה גז צאנך וטעמא דמתני' משום דלא זבניה ולטעמיה דרב חסדא אפילו פריש ליה יהיב ליה ולאו מילתא היא:
ופרכינן ותני תנא מנה בן ארבעים - והא מנה ופרס דרב הוא מנה ופרס דקאמר רבי דוסא בכל אחת מנה ופרס ופליגי רבנן עליה דאמרי כל שהן ופירש רב למילתייהו דכל שהן היינו בין כולן מנה ופרס:
חמת חדשה - של עור שלא גמר תפירתה ושייר בה סדק:
אע"פ שמקבלת רמונים - שאין בסדק כמוציא רמון:
טהורה - שלא נגמרה מלאכתה:
תפרה - ונגמרה מלאכתה וחל עליה שם כלי ואח"כ נקרעה כמוציא רמון טהורה אבל מקבלת רמונים טמאה דלא פקע שם כלי מינה עד שתינקב כמוציא רמון כשיעור כל כלי בעלי בתים ששיעורן כרמונים:
כפקעיות של שתי - שיעור קריעת כלי לטהר כשמוציא פקעיות של שתי שזה הוא תשמישתה של חמת ואין דרך להשתמש בה פירות וסתם פקעיות של שתי גדולים עשר סלעים משקלם ארבעה למנה:
פקעיות - למושיי"ל:
תנא - הא דקתני מתניתין חמש סלעים מלובן לא שיהא על ישראל מוטל ללבנו אלא אשיעורא קפיד דליתיב ליה בהכרע שכשיתלבן שיהא בו חמש סלעים ונפטרות כל גיזים:
אמר קרא לעמוד לשרת - בתר ראשית הגז כתיב כי בו בחר ה' מכל שבטיך לעמוד לשרת:
מאי ניהו אבנט - שהוא קטן שבבגדי כהונה וקים להו לרבנן שיכול לעשות מחמש סלעים צמר שהרי אין כולו צמר אלא כלאים הוא:
תפשת מרובה לא תפשת - ברייתא בתורת כהנים גבי זבה (ויקרא טו) ימים רבים ימים שנים רבים שלשה או אינו אלא רבים עשרה אמרת כל ששמעו מרובה ושמעו מועט תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת הואיל ולא פירש לך איזה מהן יש לך לתפוס הראשון שבמשמע שאם לא. נתפוס אלא המרובה אני משיבך מהיכן אתה ממעטו לזה המועט והלא אף הוא במשמע כשתאמר אינה זבה בפחות מעשרה אני אומר לך והלא אף שלשה במשמע וכשתאמר בשלשה ואני משיבך אינו אלא עשרה אתה אומר לי אף השלשה במשמע וגבי שירות נמי תאמר אבנט ואני משיבך ואימא מעיל אתה אומר לי והלא אף האבנט בכלל שירות ומהיכן אתה ממעטו אבל כשתאמר אין פטור אלא בכדי מעיל אני משיבך והלא אבנט ראוי לשירות וקרא שירות הוא דכתיב:
ואימא כיפה של צמר - שהיא מועטת מאבנט ואף היא בכלל שירות כדכתיב (שמות כח) על פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא:
כיפה - כובע קטן פלטרי"י:
ושמת אותו - בציץ:
אמר קרא - גבי שירות דראשית הגז:
הוא ובניו - וציץ אינו בכהן הדיוט:
הניחא למ"ד אבנטו של כהן גדול - ביום הכפורים שהוא בוץ כדכתיב (ויקרא טז) ובאבנט בד יחגור:
לא זהו אבנטו של כהן הדיוט - של כל השנה דהא הוא הואי של כלאים כדכתיב (שמות לט) ואת האבנט שש משזר תכלת וגו' וכי כתיב אבנט דכלאים בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט דכל השנה כתיב:
שפיר - משכחת שוין אהרן ובניו באבנט של צמר כגון של שאר ימות השנה:
אלא למ"ד - אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים כשר הוא בהדיוט כל השנה דכי כתיב אבנט בכלאים גבי פרשת בגדי כהונה בכהן גדול הוא דכתיב אבל בכהן הדיוט כולו של בוץ א"כ לא משכחת צמר באבנט של הדיוט ואמאי משערת ראשית הגז באבנט הא לא שוין בה אהרן ובניו שהצמר אינו ראוי לשירות הדיוט:
שם אבנט - אע"ג דאין צמר בשירות הדיוטות הרי ראוי לשירות כ"ג ואי משום הוא ובניו הכי קאמר דברים הראויין לאבנט שהרי אבנט נוהגת בו ובבניו:
' - מכר לו שחופות כו'. הא אוקימנא עצה טובה קמ"ל דאע"ג ששייר לעצמו מן הטוב יקנה מן הלוקח ממין הרעות אחד מששים ויתן לו:
גזז ומכר ראשונה - ראשונה היה מוכר לאחר גיזתה מיד קודם שצירף חמש גיזין:
חייב - בראשית הגז דגז צאנך אמר רחמנא והא איכא דבשעת גיזה כל אחת היתה שלו:
בעידנא דקא מלי שיעורא - דחמש צאן שעל ידי גיזה החמישית הוא מתחייב בארבעה ראשונות וההיא שעתא לא הוו מצאן שלו:
תנן הלוקח צאנו של עובד כוכבים - אפילו. עד שלא נגזזה וגזזה פטור הלוקח דלאו צאנו הוא:
הא צאנו לגזוז - שמכר לו גוף הצאן זה קנה לו הגוף עד שגזז:
חייב - דצאנך קרינא ביה:
כל חדא וחדא בתר גיזה נפק מרשותיה - וקתני חייב אלמא בתר שעת גיזה דכל חדא אזלינן:
כל שלושים יום - לאו דוקא אלא שיהו כל הגופים קנויין לו עד תשלום כל הגיזים:
בתר מוכר אזלינן - למיתב אכולהו.:
קלחי אילן - אילנות עצמן לקח עם פירותיהן להכי נקט לשון קלחי שאין שדה זו שדה אילן אלא שדה לבן וגדלו בה שנים או שלשה אילנות ומכרן:
נותן - לוקח פאה מכל אילן ואילן כדכתיב (דברים כד) לא תפאר אחריך ואין אחד מהם פוטר את חבירו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה שדה שלו היה נותן מאחד על כולן:
אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה - שום אילן בשדה לעצמו:
אבל שייר - אחד לעצמו רמיא כולה חיובו עליה ונותן פאה בקרקע בזרעים לעניים ופוטר את כל האילנות אלמא היכא דאיכא שיורא כולה חיובא רמיא עליה דאי לאו עליה רמיא היכי פטר בפאה דידיה אילנות של אחרים:
והוא שהתחיל בעל הבית לקצור - הזרעים קודם מכירת האילנות דמההיא שעתא מיחייב בפאה ופאה דידיה דההיא שעתא חזיא למפטר כולה שדה ומיהו כי לא שייר מידי אסתלק מדין פירות אילנות. ואין פאת זרעים פוטרתן וכי שייר דאכתי שייר בפירות אילנות לא נפק מחיובא קמא והוה ליה כדמעיקרא:
ובקצרכם - משמע מתחלת קצירה:
לא מיחייב בכוליה עדריה - דלא כתיב בגזזכם אלא גז. צאנכם לאחר שנקרא גז צאן:
אלא אמר רבא - טעמא דמתני' משום דאין אדם רשאי להפקיע ממונו מיד מצוה ולמכור גיזיו כדי שיהא גז של אחד וצאן של אחר לפוטרן דלא קרינא ביה גז צאנך. אלא כי קא מזבין לא קמזבין מתנות דכהן הילכך כי שייר מידי איכא למימר מדלא פריש מוכר. ללוקח חוץ ממתנותיו של כהן ודאי הכל מכר לו ושייר אצלו את מתן הכהן ואמר לוקח למוכר מתנה דכהן גבך היא
הכי גרסינן הניחא למאן דאמר לא זהו אבנטו כו' - כדמוכח בפ"ק דיומא (דף יב.)