דף ג,א
מאי לאו אבהמה?
מאי לאו אבהמה - קאי האי דקתני קונסין אותו דקנסינן ליה לפדות הבהמה אלמא מכר את הבהמה לעובריה דקבלה אינה אלא לעוברין קנסינן ליה בין לרבי יהודה בין לרבנן דרבנן לא פליגי עליה דר' יהודה אלא לענין בכורה:
לא.
אעובר.
לא אעובר - קנסינן ליה שכבר היה במעיה ומכרו לגמרי אבל עוברין שעתידה להתעבר לא איכפת לן:
דיקא נמי.
דיקא נמי - דאעובר קאי מדקתני נותן כל דמיו לכהן ואי אבהמה כהן מאי עבידתיה:
דקתני, "קונסין אותו עד עשרה בדמיו".
שמע מינה.
מסייעא לריש לקיש.
מסייע ליה - האי דקתני קונסין:
דאמר ריש לקיש, "המוכר בהמה גסה לגוי, קונסין אותו עד עשרה בדמיה".
דוקא, או לאו דוקא?
או לאו דוקא - דלא קנסינן ליה כולי האי אי נמי טפי מהכי קנסינן ליה אם אין העובד כוכבים מתרצה בכך:
תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי, "המוכר עבדו לגוי, קונסין אותו עד מאה בדמיו".
ת"ש - מדגבי עבד תני מאה והכא עשרה שמע מינה דוקא קאמר דאי לאו דוקא ליתני תרוייהו מאה או תרוייהו עשרה:
שאני עבד, דכל יומא ויומא, מפקע ליה ממצות.
לעולם - בהמה לאו דוקא דלא קנסינן ליה כולי האי אבל גבי עבד משום דכל יומא ויומא כו':
ואיכא דאמרי אמר ריש לקיש, "המוכר בהמה גסה לגוי, קונסין אותו עד מאה בדמיה".
תנן, "והנותן לו בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, קונסין אותו, עד עשרה בדמיה"?
מכירה, פסקה מיניה.
קבלנות, לא פסקה מיניה.
דוקא - מאה או לא דוקא בלישנא בתרא גרסי' בעבד עד עשרה בדמיו אלמא מאה דבהמה לאו דוקא דהא עבד דמפקע ליה ממצותיו ולא קנסינן אלא עשרה:
דוקא, או לאו דוקא?
א שמע, דאמר ר' יהושע בן לוי, "המוכר עבדו לגוי, קונסין אותו, עד עשרה בדמיו".
שאני עבד, דלא הדר ליה.
שאני עבד - להכי לא קנסינן ליה טפי משום דכי פריק ליה לא הדר ליה למריה דקיי"ל במסכת גיטין (דף מג) המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות:
בהמה מאי טעמא, משום דקא הדרא ליה, ניקנסיה טפי חד?
וקפריך - בהמה מ"ט קנסינן ליה טפי משום דהדרא ליה:
ה"ג אי הכי א"כ ליקנסיה טפי חד - כדי שיעור דמיה ליקנסיה יותר מעשרה דהא במאי דהדרא ליה אינו נשכר אלא כדי דמיה וקנסא לא הוי אלא י' הלכך ליתני י"א בדמיה ותו לא:
אלא, עבד מילתא דלא שכיחא היא. וכל מילתא דלא שכיחא, לא גזרו ביה רבנן:
וחכמים אומרים כל זמן שיד הגוי כו': אמר רבי יהושע, ושניהם מקרא אחד דרשו.
(שמות יג) "כל בכור".
כל בכור - בישראל רבנן סברי אי הוה כתיב בכור בישראל הוה משמע אפילו מקצת בכור דישראל הוי חייב בבכורה:
רבנן סברי, "בכור" מקצת בכור משמע.
כתב רחמנא, "כל", עד דאיכא כוליה.
רבי יהודה סבר, "בכור", כוליה בכור משמע.
כתב רחמנא, "כל", דאפילו כל דהוא.
איבעית אימא, דכולי עלמא, "בכור", רובא משמע.
מר סבר, "כל", משמע למלויי אתא.
למלויי אתא - עד דליהוי כוליה דישראל:
ומר סבר, לגרועי אתא.
לגרועי - דכל משמע כל דהו כמו לשפחתך אין כל בבית (מלכים ב ד):
וכמה תהא שותפות של גוי, ותהא פטורה מן הבכורה?
אמר רב הונא, אפילו אזנו.
אפי' אזנו - אפי' אין שותפות לעובד כוכבים אלא באוזן הבכור אינו קדוש:
מתקיף לה רב נחמן, ולימא ליה, שקיל אזנך, וזיל?
ולימא ליה - כהן לעובד כוכבים: שקיל אזנך וזיל - דאי נמי הוי בכור בעל מום ניתן לכהן:
איתמר, "רב חסדא אמר, דבר שעושה אותו נבלה.
נבילה - כגון שיש חלק לעובד כוכבים בוושט או בגרגרת שלו הואיל וחיותא בידיה דעובד כוכבים חשיב כמאן דהוי כוליה דעובד כוכבים: ב
ורבא אמר, דבר שעושה אותו טריפה".
במאי קמיפלגי?
מאי קמיפלגי - רב חסדא ורבא:
בטריפה חיה.
למאן דאמר, דבר שעושה אותו טריפה. קסבר טריפה אינה חיה.
רבא סבר טריפה אינה חיה - הלכך כמאן דהוי כולה דעובד כוכבים דמי:
ולמאן דאמר, דבר שעושה אותו נבלה, אבל טריפה חיה.
ורב חסדא סבר טריפה חיה - הלכך לא חשיב אלא דבר שעושה אותה נבילה:
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא, הא דרב הונא, ורב חסדא ורבא, לא פליגי.
לא פליגי - רב חסדא ורבא עליה דרב הונא אבל רב חסדא ורבא פליגי:
הא, בו. הא, באמו.
[הא בו -] אם יש חלק לעובד כוכבים בבכור עצמו אפי' באזנו אינו קדוש:
באמו - או נבלות או טריפות:
אמר להו רב פפא, מאי שנא בו, דבעינן, "כל בכור", וליכא.
אמו נמי, בעינן, (שמות לד) "כל מקנך תזכר" וליכא?
כל מקנך תזכר - אם כל המקנה שלך תזכר אם יהא שלך זכר תקדישנו כדמתרגמינן דיכרין תקדיש:
אלא, לא שנא.
מתקיף לה מר בר רב אשי, מאי שנא מנפלים, דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו, קדשי?
מתקיף לה - אכולהו:
דאמר מר, (שמות יג) "פטר שגר בהמה", שֶגָר בבהמה.
שגר בהמה שגר בבהמה - שגר במעי בהמה שעדיין לא הגיע זמנו לצאת ל"א שגר בהמה מה שבהמה משגרת ומשכלת אלמא אע"ג דלאו בני חיותא נינהו קדשי הכא נמי אי נמי הוה ליה לעובד כוכבים ביה דבר שעושה אותו נבילה ליקדוש חלק הישראל אע"ג דלאו בר חיותא הוא:
התם, כיון דלא עריבו בהו חולין, קרינא בהו בבהמה, "כל בכור".
הכא, כיון דעריבו בהו חולין, לא קרינא בהו, "כל בכור".
ר' אלעזר לא על לבי מדרשא.
אשכחיה לרבי אסי.
א"ל, מאי אמור רבנן בי מדרשא?
א"ל
____________________________________
תוספות
ורבי יהודה סבר כוליה בכור משמע - תימה פ' כסוי הדם (חולין דף פח. ושם) אמר איפכא רבי יהודה אומר דמו מקצת דמו ורבנן סברי כל דמו?
ופר"ת ההיא משום דדם כולו דם משמע כתב רחמנא דמו מקצת דמו כדאמר הכא כתב כל דאפי' כל דהו.
וקשה דהתם דריש ר"י דמו לחלק?
ועוד לפי מה שפסק ר"ת כר' יהודה כדפרישית פ"ק דגיטין (דף ז: ושם ד"ה אמר) קשה הלכתא אהלכתא?
דאין הלכה כר' יהודה דהכא כדאמר בסמוך לית דחש להא דר' יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת.
על כן יתכן לפרש דאין לדמות אלא מה שהש"ס מדמה.
כההיא דבתולה אפי' מקצת בתולים דפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נט.).
ובפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צז:) מדמה להו לפלוגתא דמקצת כסף ככל כסף.
דהנהו דמו אהדדי זהו ענין אחר כשנתמעטו בתולים ונשתיירו מקצתם כאילו נשתיירו כולן.
וכן כסף כתובה נשאר מקצת יש לה מזונות כאילו נשאר כולו.
ויש הרבה דרשות שאין להשוותן.
שה אפי' מקצת שה דפליגי ר' אלעזר ורבנן פ' אותו ואת בנו (חולין דף עט:) ופ' הזרוע (שם דף קלב.).
ופלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן אכל נפש.
ואפי' נשוה ההיא דדמו להך דהכא לא תקשה הא דפסיק הכא דלא כר' יהודה והתם קאמר לית דחש להא דר' שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף?
דאדרבה סייעתא דהלכתא כרבנן דבכור מקצת בכור משמע אי לאו כל והתם נמי בתולה מקצת בתולים במשמע.
עוד י"ל דלא תקשה דר' יהודה אדרבי יהודה.
משום דסתמא דקרא איירי בסתם בהמה שהן שלהן ואין לעובד כוכבים שותפות בהן הלכך אי לאו כל מוקמי ליה לקרא בכוליה בכור.
אי נמי משום דכתיב (במדבר ג) כל בכור בישראל ובישראל משמע כוליה כדאמר פרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל אבל בעלמא משמע שפיר מקצת:
רב חסדא אמר דבר שעושה אותה נבלה רבא אמר דבר שעושה אותה טריפה - פ"ק דתמורה (דף יא:) גריס איפכא גבי אומר רגלה של זו עולה ומהגרסות הפוכות היא זו. וההיא דהתם עיקר.
דאמר רב חסדא מודה רבי יהודה בדבר שעושה אותה טריפה רבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה רב ששת אמר בדבר שמתה בו כו' מר מוסיף אדחבריה.
ובענין זה יתכן דאמר הכא רב הונא אזנו רב חסדא מוסיף טרפה רבא מוסיף נבילה.
וכה"ג פ' המפלת (נדה כ:) גבי גוף אטום עד לארכובה וחד מוסיף עד טבורו
והא דאמר רבא התם ושטו נקוב אמו טמאה לידה אפי' גרס רבא בשמעתא לפי שהוא בתר רב חסדא לא קשה דרבא אדרבא התם?
דאע"ג דושטו נקוב טריפה (וחיה) לא מדמו לחסרון עד לארכובה:
הא דרב הונא ורב חסדא ורבא לא פליגי - הא פשיטא דרב חסדא ורבא פליגי.
אלא ה"ק הא דרב הונא לא פליגא אדרב חסדא ורבא:
מ"ש מנפלים - אע"ג דהתם כתב קרא הוה לן למילף מהתם או נפלים נילף משותפות דכתיב כל בכור ונשוה כל הדרשות בענין אחד: