דף יא,א
בהשג יד, כתיב.
בהשג יד כתיב - האומר ערכי עלי ואין לו כדי ערך כתיב ביה (ויקרא כז) על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן וכתיב בתריה וכל ערכך וגו' דאי נמי לית ליה שוה שקל לא יעריכנו הכהן פחות משקל:
אמר רב נחמן, הלכה כדברי חכמים.
הלכה כדברי חכמים - דפדיונו בשה כל דהו:
וכמה?
אמר רב יוסף, אפי' פטרוזא בר דנקא.
פטרוזא - שה כחוש:
בר דנקא - קטן שאינו שוה אלא מעה שהוא שתות דינר:
אמר רבא, אף אנן נמי תנינא.
נמי תנינא - במתני':
"גדול וקטן".
פשיטא?
פשיטא - דאפילו פטרוזא דהא כל שהוא קאמרי רבנן לעיל:
מהו דתימא כולי האי לא, אי נמי פטרוזא לא.
כולי האי - בר דנקא אי נמי נהי דקטן יכול ליתן אבל פטרוזא שהוא כחוש לא:
קמ"ל.
רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור.
שדריה לקמיה דרבי טרפון.
אמר ליה, כמה בעינא למיתב לכהן?
אמר ליה, הרי אמרו, עין יפה בסלע, עין רעה בשקל, בינונית ברגיא.
אמר רבא, הלכתא ברגיא.
וכמה?
תלתא זוזי. רגיל הכא, ורגיל הכא.
רגיל הכא ורגיל הכא - פחות מסלע ויותר משקל:
קשיא הלכתא אהלכתא?
קשיא הלכתא אהלכתא - הכא אמרת הלכתא ברגיא ולעיל אמרת הלכתא כדברי חכמים דאפי' בר דנקא:
לא קשיא, כאן בבא לימלך, כאן בעושה מעצמו.
בא לימלך - מה יתן לכהן אמרינן ליה ברגיא:
בעושה מעצמו - ונותן בר דנקא לא כייפינן ליה טפי:
אמר רבי יצחק אמר ריש לקיש, מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו, פודהו בשויו.
למאן?
אילימא לרבי יהודה, הא אמר, הקפידה עליו תורה בשה?
האמר - בשמעתין לעיל (דף ט) הקפידה תורה עליו בשה ואע"ג דתרצינן לעיל בשויו לא קאמרינן מיהו האי מקשה מאי דסלקא דעתך מעיקרא נקט:
אלא לרבי שמעון.
רב אחא מתני הכי.
רבינא קשיא ליה.
רבינא קשיא ליה - אמאי מוקמת למימרא דריש לקיש כרבי שמעון הא קיימא לן דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (דף מו) וסתם לן תנא דמתניתין כרבי יהודה דאסר לפטר חמור בהנאה דקתני מפריש טלה לאפקועיה לאיסוריה:
רבי יהודה ורבי שמעון, הלכה כרבי יהודה.
וסתם לן תנא, כרבי יהודה.
ואת אמרת הלכה כרבי שמעון?
ואת אמרת - למילתך כר' שמעון:
אלא אפי' תימא רבי יהודה, לא יהא חמור מן ההקדש.
חמור מן ההקדש - שפודהו בכסף בשויו:
ולא אמרה תורה "בשה", להחמיר עליו, אלא להקל עליו.
להחמיר עליו - שלא יפדהו אלא בשה:
אלא להקל עליו - דאם פודהו בשה יכול לפדותו בפטרוזא:
רב נחמן בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקי, בשויו.
בשלקי - עשבים שלוקות:
אמר רב שיזבי אמר רב הונא, הפודה פטר חמור של חבירו, פדיונו פדוי.
איבעיא להו, פדיונו לפודה, או דלמא פדיונו לבעלים?
ממונא דבעלים הוא - ולא מצי כהן לזבוני להאי פודה ופדיונו פדוי לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי:
אליבא דר"ש לא תיבעי לך.
כיון דאמר מותר בהנאה, ממונא דבעלים הוא.
כי תיבעי אליבא דרבי יהודה, דאמר אסור בהנאה.
להקדש מדמי ליה. ורחמנא אמר, (ויקרא כז) "ונתן הכסף וקם לו".
ונתן הכסף - דכתיב ואם המקדיש יגאל וגו' משמע כל מי שיתן הכסף יהא ההקדש שלו:
או דלמא, כיון דקני להו בביני וביני, לא דמי להקדש?
או דלמא כיון דקני האי פטר חמור לבעלים להאי דביני וביני - דיכול לפדותו בשה אע"ג דכוליה לא קני ליה כל זמן שלא פדאו אפ"ה ממונא דידיה הוא:
אר"נ, ת"ש, "הגונב פטר חמור של חבירו, משלם תשלומי כפל לבעלים.
ואע"פ שאין לו עכשיו, יש לו לאחר מכאן".
ואע"פ שאין לו עכשיו - כלומר שאע"פ שאין לו עכשיו רשות יש לו לאחר זמן שיפדהו הלכך הוי כאילו הוא השתא דידיה:
מני?
אילימא ר"ש, אמאי אין לו עכשיו?
אלא פשיטא רבי יהודה.
ואי ס"ד להקדש מדמינן ליה, (שמות כב) "וגונב מבית האיש" אמר רחמנא, ולא מבית הקדש. ותו לא מידי:
וגונב מבית האיש אמר רחמנא - ישלם שנים לא מבית הקדש דאין תשלומי כפל להקדש:
אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה [כו']: ת"ר, "כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר?
אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן.
אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן - אם נתנו ישראל לכהן שוב אינו נכנס להתעשר לא ביד כהן ולא ביד ישראל ואפילו חזר ישראל ולקחו הימנו או הכהן נתנו לו שהרי שנינו כו':
שהרי שנינו, "הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה".
אלא בישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך ביתו, שמפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן, והן שלו".
ספק פטרי חמורים - כגון שהיה לו עשר חמורות וילדו כולן זכר ונקבה שמפריש עליהן עשרה שיין לאפקועי לאיסורייהו ומעשרן לשיין כשאר בהמות חולין והן שלו והמעשר קרב שלמים והוא אוכלו כדין שאר מעשר בהמה:
מסייע ליה לר"נ.
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים, מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן, והן שלו.
ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו, שנפלו מבית אבי אמו כהן.
ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל.
ואותו אבי אמו כהן נפלו לו כו' - דאז חייבין בפדיון דברשות ישראל נולדו:
מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן, והן שלו.
מפריש עליהן עשרה שיין - לאפקועי איסורייהו:
ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, ישראל שהיו לו טבלים ממורחין בתוך ביתו, שנפלו מבית אבי אמו כהן.
ממורחין - שנגמרה מלאכתן למעשר דמירוח גמר מלאכה של תבואה כשמשוה את הכרי ומחליקו ברחת:
ואותו אבי אמו כהן, נפלו לו מבית אבי אמו ישראל.
ואותו אבי אמו כהן כו' - רבותא קמ"ל דאע"ג דמכח ישראל קאתי דאיכא למימר ניתבינהו השתא לתרומה (ומעשר) לכהן כי היכי דהוה עביד ישראל קמא אפי' הכי כיון דיד כהן באמצע הוי כאילו הפריש הכהן האמצעי מהן התרומה והוריש לישראל זה כל אחד בפני עצמו ומעשרן והכל שלו ומוכר התרומה לכהנים והוא הדין נמי אם לא נפלו לאותו כהן מישראל דתבואת כהן חייבת בתרומה אלא שאינה נותנה לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה:
מעשרן, והן שלו.
והן שלו - התרומה עצמה ומוכרה לכהנים:
וצריכא.
דאי אשמועינן קמייתא, משום דקא מפריש וקאי, אבל הכא, מתנות שלא הורמו, כמי שלא הורמו דמיין. אימא לא.
אבל - גבי תבואה דמחוסר הפרשה אימא כמי שלא הורמו בבית כהן דמיין וחזרו לאיסורם הראשון ויתנם לכהן:
ואי אשמועינן הכא, דאפשר לעשורי מיניה וביה, דהא מנח. אבל התם, כיון דשה מעלמא בעי אתויי ומפריש וקאי, אימא לא.
משום דהוה מופרש וקאי - כלומר שהשה מין אחד וחמור מין אחר ואינו מחוסר מעשה הלכך הוי כאילו נפלו לו מבית כהן החמורים לעצמן והטלאים לעצמן:
צריכא.
אמר רבי שמואל בר נתן אמר רבי חנינא, הלוקח טבלים