דף כג,א
לר' אליעזר, מה תהא עליהן?
יאכלו נקודין, או קליות, או ילושו במי פירות, או תתחלק לעיסות. ובלבד שלא יהא כביצה במקום אחד".
ואמר עולא, מה טעם?
גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר, וקב ועוד ממין זה, סבר איבטלינהו ברובא.
וכיון דאיכא האי משהו, מצא מין את מינו וניעור.
א"ל, אם טומאה עוררת טומאה, טהרה עוררת טומאה?:
איתיביה, "אפר כשר, שנתערב באפר מקלה, הולכין אחר הרוב לטמא.
ואי רובא אפר מקלה הוא, לא מטמא".
ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה דמי, נהי דבמגע לא מטמא, לטמא במשא?
הא איתמר עלה, אמר ר' יוסי ברבי חנינא, טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.
והאמר רב חסדא, נבילה בטילה בשחוטה, שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה.
נהי דבמגע לא מטמא, לטמא במשא?
א"ל אתון בדרב חסדא מתניתו לה, אנן בדר' חייא מתנינן לה.
תני ר' חייא, נבילה ושחוטה בטילות זו בזו.
ואיתמר עלה, אמר ר' יוסי ברבי חנינא טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.
והא דתנן, "רבי אליעזר בן יעקב אומר, בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זו תקבר, ונפטרה מן הבכורה".
ותני רבי חייא, "אינה מטמאה לא במגע ולא במשא".
אמאי?
דנהי במגע לא מטמא, תטמא במשא?
אישתיק.
דלמא שאני הכא, דהויא לה טומאה סרוחה.
הניחא לבר פדא דאמר, "טומאה חמורה עד לגר. וטומאה קלה, עד לכלב".
הא לא חזיא לגר.
אלא לר' יוחנן דאמר,
אלא לר"א - דאמר שאני אומר מי חשבינן להו כטהורין לגמרי וקאמר יאכלנו נקודים או ילושו:
מה טעם - לא חשבינן להו חולין גמורין לרבנן כיון דבטלה לר"א הואיל ואית ליה שאני אומר:
גזירה שמא יביא כו' - דאי חשבינן להו טהורין לגמרי איכא למיחש כי הוה ליה קב שאר חולין טמאין מייתי לה ומערב לה בקב ועוד ממין זה וקסבר איבטלה לקב קמא ברובא דהאי קב ועוד וכיון דאיכא בהאי קב ועוד משהו אחד ממאה טמא מן התרומה טמאה שנפלו שם ובטלינן עכשיו מוצא טמא ראשון את טמא שני וניעור מתורת טהורה ומצטרף עם זה והוו להו פלגא ופלגא ולא מיבטל אלמא טומאה שבטלה חזרה וניעורה מתורת טהרה:
א"ל אם טומאה עוררת את טומאה טהרה יעורר את הטומאה - בתמיה כלומר מים שבקדרה שטהורים היאך יעוררו מים שבציר לטמא:
איתיביה - לרבי ירמיה:
אפר כשר - של פרה אדומה:
אפר מקלה - אפר דעלמא:
לטמא - את הנוגע בה כדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא (במדבר יט כא):
ואי אמרת טומאה - המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי אלא כמאן דאיתיה דמי דאי משכחת טומאה אחריתי מצטרפת בהדה נהי דהאי אפר במגע לא מטמא דכיון דרובו טהור אמרינן באפר מקלה נגע שהוא הרוב אבל במשא מיהא ליטמא דהא מ"מ הטומאה נשא והסיט וקי"ל דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין במשא בפ"ק דיומא (דף יד.):
בטילה בשחוטה - חתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות שחוטות בטלה נבלה ברוב מלטמא דמין בשאינו מינו בטל והאי מין בשאינו מינו הוא:
דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה - ומאן דגריס שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה שבשתא היא דהא אפשר לנבילה שתהא לה תורת שחוטה שלא תטמא כלום כגון כי מסרחא לה פרחה טומאה מינה כדאמרינן לקמן הראויה לגר קרויה נבילה והכי מפרש במנחות בפרק הקומץ רבה:
ואי אמרת - טומאה שבטלה כמאן דאיתא דמיא דאי משכחת טומאה אחריתי חזרה וניעורה ה"נ נהי דבמגע לא מטמא דלא אזלינן אחר חתיכת נבילה בשתים דשחוטה:
אינה מטמאה לא במגע ולא במשא - ואוקימנא לעיל משום ביטול ברוב נגעו בה ואי טומאה המתבטלת ברוב כמאן דאיתא דמי תטמא במשא:
טומאה חמורה - דהיינו משא:
עד לגר - עד שהיא ראויה לאכילת גר תושב אבל אם סרחה ואינה ראויה לגר תו לא מטמאה במשא