דף כג,ב
"אחת זו ואחת זו עד לכלב".
הא חזיא לכלב?
קשיא.
גופא, "בר פדא אמר, טומאה חמורה, עד לגר.
וטומאה קלה, עד לכלב.
ורבי יוחנן אמר, אחת זו ואחת זו, עד לכלב".
מ"ט דבר פדא?
דכתיב, (דברים יד) "לא תאכלו כל נבלה לגר, וגו'.
הראויה לגר קרויה נבילה, ושאינה ראויה לגר, אינה קרויה נבילה.
ואידך?
למעוטי, היכא דהסריחה מעיקרא.
ואידך?
הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי, עפרא בעלמא הוא.
תנן, "רבי אליעזר בן יעקב אומר, בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זו תקבר. ונפטרת מן הבכורה".
ותני ר' חייא, "אינה מטמאה, לא במגע ולא במשא".
ואמר ר' יוחנן, משום ביטול ברוב נגעו בה.
מאי איריא משום ביטול ברוב, תיפוק לי דלא איתחזי כלל?
הא נמי איתחזי מעיקרא, אגב אימיה.
תנן התם, "ר' אליעזר בן יעקב אומר, ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא, טמא".
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, זאת אומרת, נחשדו עמי הארץ, לערב מחצה בציר.
ולמה לי מחצה? אפילו בציר ממחצה נמי?
והני משהו הוה ליה פלגא, ופלגא לא בטיל.
אימא, עד מחצה.
איבעית אימא, טומאת עם הארץ, דרבנן. טומאת משקין, דרבנן. ברובא גזרו רבנן, בפלגא ופלגא, לא גזרו בה רבנן:
משנה רשב"ג אומר, הלוקח בהמה מניקה מן הגוי, אין חוששין שמא בנה של אחרת היה.
נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות מניקות, ושאינן מבכירות מניקות, אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו או שמא בנה של זו בא לו אצל זו:
גמרא אמר רב נחמן משמיה דרב, הלכתא בכוליה פירקין, בר מפלוגתא.
אמר רב ששת, אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא.
אהייא?
אילימא ארישא?
מפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא?
אלא אדרבי אליעזר בן יעקב?
"משנת רבי אליעזר בן יעקב, קב ונקי"?
אלא אדרבן שמעון בן גמליאל?
מפלג פליג בברייתא?
אלא אדרבי יוסי בן המשולם?
הא אמר רב חדא זימנא?
דאמר רב, "הלכתא, כרבי יוסי בן המשולם".
אלא אשער בעל מום?
מיפלג פליגי עקביא בן מהללאל ורבנן?
לעולם אדרבן שמעון בן גמליאל, והא קמ"ל דברייתא לא פלוגתא היא.
וכיון דאמר רב, הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא
אבל טומאה קלה של מגע מטמא עד שתפסל מאכילת כלב שפיר דזו אינה ראויה לגר להכי לא מטמאה במשא ובמגע נמי לא דאמרי' בדם הלידה נגע שהוא הרוב:
הא חזיא לכלב - ותטמא במשא קשיא לרבי ירמיה:
הסריחה מעיקרא - כגון שנשתברו אבריה מחיים והתליעה ההיא אע"ג דחזיא לכלב לא מטמאה במשא דהא מעולם לא ירדה לטומאת משא אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתא לה טומאת משא תו לא סליק מינה עד שתיפסל מכלב ואי קשיא לעיל נמי אמאי מוקמינן לה בקשיא הא הוה ליה לתרוצי להכי לא מטמא הך חררת דם במשא דמעיקרא סרוחה היא ואפי' רבי יוחנן מודה בה תריץ לאו סרוחה מעיקרא היא דהא חזיא לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן והכי מוקי לקמן:
ציר טהור - כגון שהשיקו במים שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירם וכי נפיל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חזרה וניעורה מוקי ליה שנפלו בו לאחר השקת מי עם הארץ כל שהוא:
עד למחצה - קרוב למחצה:
טומאת משקין דרבנן - בפ"ק דפסחים (דף טז.):
מתני' אין חוששין שמא בנה של אחרת היה - שיהא הבא אחריו בכור ספק דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם אלא שאהבה זו את בן חבירתה ואי משום דיש לה חלב הא איכא מיעוטא דחולבות אע"ג שאינן יולדות הא ודאי לא אמרי' אלא ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה:
מבכירות - בחורות שלא ילדו אלא עכשיו:
אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו - דליחוש לכולהו בספק בכורות אלא ודאי אותם הכרוכים אצל המבכירות הוו בכורות וודאין ואותן הכרוכים אחר שאינן מבכירות בוודאי הוו פשוטין וודאין:
גמ' קב ונקי - לא איצטריך לרב לאשמועינן. קב ונקי מעט שלא הוזכר אלא במקומות מועטין ומה שאמר נקי הוא שהלכה כמותו: דר' יוסי בן המשולם ושער בכור בעל מום הלכתא נינהו במתני' ומפרש לקמן:
לאו פלוגתא היא - לא חשיבא פלוגתא וכיון דבמתני' לא פליגי עליה הלכתא כוותיה: