דף כט,א משנה כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבע איסרות לבהמה דקה וששה לגסה בין תם ובין בעל מום:דף כט,א גמרא מ"ט האי נפיש טירחיה והאי לא נפיש טירחיה: בין תם ובין בעל מום: בשלמא בעל מום משום דקא שרי ליה אלא תם אמאי דא"כ אתי למיחשדיה ואמרי האי בעל מום תם הוא והאי דקא שרי ליה משום אגרא אי הכי תם נמי אמרי בעל מום הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלשקול אגריה זימנא אחריתי חד זימנא תקינו ליה רבנן תרי זימני לא תקינו ליה רבנן:דף כט,א משנה הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים להעיד עדותיו בטילין להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה אם היה כהן מטמאהו מתרומתו מאכילו ומשקו וסכו ואם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל:דף כט,א גמרא מנהני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא (דברים ד) ראה למדתי אתכם וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם תניא נמי הכי כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר תלמוד לומר (משלי כג) אמת קנה ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר תלמוד לומר אמת קנה ואל תמכור: להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה: ורמינהו המקדש במי חטאת באפר חטאת הרי זו מקודשת אע"פ שהוא ישראל אמר אביי לא קשיא כאן בשכר הבאה ומלוי כאן בשכר הזאה וקידוש דיקא נמי דקתני הכא להזות ולקדש והתם קתני המקדש במי חטאת ובאפר חטאת שמע מינה: אם היה כהן מטמאהו מתרומתו כו': איהו גופיה היכי אזיל לבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר רב מנפח אדם בית הפרס והולך
כאילא - הדר ביבנה דחסיד הוא ולא נחשד בכך:
בין אמר להם מום קבוע - והיה הוא רגיל ליטול כל שכרו:
גמ' מאי טעמא - לדקה ד' איסרות ולגסה ששה:
גסה נפיש טירחיה - להשליכו לארץ לכפותו ולראות מומו:
אלא תם - כי אמר להו מום עובר הוא אמאי שקיל אגרא הא לא מהני ליה מידי דמיסר קאסר ליה:
דא"כ - דלא שקיל אגרא אתי למיחשדיה כי אמר בעל מום הוא:
תרי זימני לא תקינו ליה רבנן - דכי הוה אמר תם הוא הוה שקיל אגריה וכי מייתי ליה לקמיה כמה זימנין לא שקיל מידי הלכך ליכא חשדא:
מתני' להזות - מי חטאת:
לקדש - לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי:
אפר מקלה - כשאר אפר בעלמא כל אפר קרוי אפר מקלה: אבל אם אותו רואה בכורות או הדיין או העד או המזה והמקדש כהן וזה המוליכו עמו מעבירו במקום טומאה שאין דרך אחר:
מטמאהו מתרומתו - ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול ודמי חולין יקרים מדמי תרומה שהחולין ראוין לכל ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים:
מאכילו - זה המוליכו ומשקו וסכו:
ונותן לו שכרו כפועל - ובגמרא מפרש מאי היא שלפי מה שהוא מפסידו נותן לו:
גמ' מנא ה"מ - דאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד:
אמת - תורה:
הרי זו מקודשת - אלמא יכול ליתן שכר דאי לא במאי מקדש להו:
אע"פ שהוא ישראל - ואפי' זה ישראל דכהנים רגילין בהזאה ובקידוש:
שכר הבאת האפר - שילך ממקום רחוק לירושלים להביא האפר:
ושכר מילוי המים - מצי למישקל דאגר טירחיה שקיל ולא הכשר המצוה:
כאן שכר הזאה וקידוש - שהיא היא הכשר מצוה לא שקיל:
במי חטאת - דמשמע מילוי המים ובאפר איכא לאוקמא בהבאת אפר:
היכי אזיל - הא קעבר אלנפש לא יטמא (ויקרא כא):
בבית הפרס - דאינו מוזהר מלילך בו:
כדרב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך - דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכי מנפח ליה מדחיא מקמיה ולא נגע ביה ומיהו בתרומה לא מצי אכיל דאמרינן בחגיגה בפרק חומר בקודש (דף כה:) בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וההוא בודקין מפרש התם דבהך בדיקה דבית הפרס קאמר:
בית הפרס שנידש - שדשוהו בני אדם ברגליהם טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל ובית הפרס אין בו שום ספק אלא משום עצם כשעורה דבית הפרס היינו שדה שנחרש בו קבר:
אי נמי בשאר טומאה - טימאו להאי כהן כגון נבילות ושרצים שאינו מוזהר עליהן מליגע: