דף טו,ב
(שמות טז, יט-כט) אל תצאו, ויצאו.
אל תצאו - בשבת ללקוט:
אל תותירו, ויותירו.
"שנים, בשליו ראשון, ובשליו שני".
בשליו ראשון - כשהתחיל המן לירד היה שליו יורד עמו כדכתיב (שמות טז, יג) ויהי בערב ותעל השליו וגו' ובבקר היתה שכבת הטל וגו' ולאחר זמן מרובה התאוו יותר:
בשליו ראשון, (שמות טז, ג) בשבתכם "על סיר הבשר".
בשליו שני, (במדבר יא, ד) "והאספסוף אשר בקרבו".
בעגל, כדאיתיה.
במדבר פארן, כדאיתיה.
במדבר פארן - מעשה מרגלים:
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא, מאי דכתיב, (תהילים קכ) "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה"?
אמר לו הקב"ה ללשון, כל אבריו של אדם זקופים, ואתה מוטל.
כל אבריו של אדם מבחוץ, ואתה מבפנים.
ולא עוד, אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר.
של עצם - שינים:
"מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה".
מה יתן לך ומה יוסיף לך - עוד הקדוש ברוך הוא שמירה שלא תספר לשון הרע:
אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר.
שנאמר, (תהילים יב) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו".
ואמר ר' יוסי בן זימרא, כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו.
שנאמר, (תהילים קא) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית".
וכתיב התם, (ויקרא כה) "לצמיתות", ומתרגמינן "לחלוטין".
ותנן, "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה".
למצורע מוחלט - אלמא אצמית דמתרגם לשון חליטה היינו צרעת:
אמר ריש לקיש, מאי דכתיב, (ויקרא יד) "זאת תהיה תורת המצורע"?
זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.
ואמר ריש לקיש, מאי דכתיב, (קהלת י) "אם ישוך הנחש בלא לחש, ואין יתרון לבעל הלשון"?
לעתיד לבא, מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות"
ארי, דורס ואוכל.
זאב, טורף ואוכל.
אתה מה הנאה יש לך?!
אומר להם, וכי מה יתרון לבעל הלשון?!
ואמר ריש לקיש, כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים.
שנאמר, (תהילים עג) "שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ".
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן.
כתיב הכא, "אותו אצמית". וכתיב התם, (איכה ג) "צמתו בבור חיי וידו אבן בי".
ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם.
שנאמר, (תהילים קא) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל".
אותו לא אוכל - בהאי קרא לעיל כתיב מלשני בסתר רעהו:
אל תיקרי, "אותו לא אוכל", אלא "אתו לא אוכל".
ואיכא דמתני לה על גסי הרוח.
על גסי הרוח - להא דרב חסדא דבהאי קרא דאותו לא אוכל כתיב נמי גבה עינים:
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המספר לשון הרע אומר הקב"ה [לשר של] גיהנם, אני עליו מלמעלה, ואתה עליו מלמטה, נדוננו.
נדוננו - גרסי':
שנאמר, (תהילים קכ) "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים".
אין "חץ" אלא לשון.
שנאמר, (ירמיהו ט) "חץ שחוט, לשונם מרמה דבר".
ואין גבור אלא הקב"ה.
שנאמר, (ישעיהו מב) "ה' כגבור יצא גחלי רתמים", היינו גיהנם
אמר רבי חמא בר' חנינא, מה תקנתו של מספרי לשון הרע?
אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה.
שנא', (משלי טו) "מרפא לשון, עץ חיים".
ואין "לשון", אלא לשון הרע.
שנאמר "חץ שחוט לשונם".
ואין "עץ" אלא תורה.
שנאמר, (משלי ג) "עץ חיים היא למחזיקים בה".
ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו.
שנאמר, (משלי טו) "וסלף בה, שבר רוח".
וסלף בה - מי שסולף בה וחפץ לסלקה שלא תהא בו עוד ישבור רוחו:
רבי אחא ברבי חנינא אומר, סיפר אין לו תקנה.
שכבר כרתו דוד ברוח הקדש.
כרתו - לשון כרת:
שנאמר, (תהילים יב) "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".
אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע.
אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה.
ואם ע"ה הוא, ישפיל דעתו.
שנאמר, "וסלף בה, שבר רוח".
תנא דבי רבי ישמעאל, "כל המספר לשון הרע מגדיל עונות, כנגד שלש עבירות.
עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים.
כתיב הכא, "לשון מדברת גדולות".
וכתיב בעבודה זרה, (שמות לב) "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה".
בגילוי עריות כתיב, (בראשית לט) "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת".
בשפיכות דמים כתיב, (בראשית ד) "גדול עוני מנשוא".
"גדולות", אימא תרתי?
הי מינייהו מפקא?
הי מינייהו מפקא - הא בכולהו כתיב גדולות הלכך כולהו אתו:
במערבא אמרי, לשון תליתאי קטיל תליתאי.
לישנא תליתאי - זה לשון הרכיל שהיא שלישית בין אדם לחבירו לגלות לו סוד:
הורג למספרו, ולמקבלו, ולאומרו.
לאומרו - לרכיל עצמו שמתוך מריבה שנופלת בין השנים הורגין זה את זה והורגין גואלי הדם את הרכיל שההרג בא על ידו:
א"ר חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב, (משלי יח) "מות וחיים ביד לשון".
וכי יש יד ללשון?!
לומר לך, מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה.
אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה?
ת"ל, "חץ שחוט לשונם".
אי מה חץ עד ארבעים וחמשים אמה, אף לשון עד ארבעים וחמשים אמה?
תלמוד לומר, "שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ".
וכי מאחר דכתיב, "שתו בשמים פיהם", "חץ שחוט לשונם" למה לי?
הא קמשמע לן, דקטיל כחץ.
וכי מאחר דכתיב, "חץ שחוט לשונם", "מות וחיים ביד לשון" למה לי?
לכדרבא.
דאמר רבא, דבעי חיים, בלישניה.
דבעי חיי בלישניה - יעסוק בתורה:
דבעי מיתה, בלישניה.
דבעי מיית בלישניה - יעסוק בדברי שטות ונבלה:
היכי דמי לישנא בישא?
[אמר רבה], כגון דאמר, "איכא נורא בי פלניא".
נורא בי פלניא - דמשמע עשיר הוא וכל שעה מצוי אש בביתו לבשל תבשילין:
אמר ליה אביי, מאי קא עביד? גלויי מילתא בעלמא הוא!
גלויי מילתא בעלמא הוא - הואיל ואינו אומרה בלשון הרע אלא מגלה לאותן שמבקשין אור לכו לבית פלוני:
אלא דמפיק בלישנא בישא.
דאמר, היכא משתכח נורא, אלא בי פלניא, [דאיכא בשרא וכוורי].
אמר רבה, כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה, לית בה משום לישנא בישא.
דמיתאמרא באפי מרה - שהמרגל אומרה בפני האומר עליו: וחזרתי לאחורי - לראות מי יעמוד אחורי שאף בפני הבעלים אני אומרה אלמא לאו לישנא בישא חשיבא ל"א שאם באו הבעלים ואמרו למה אמרת כן לא חזרתי בי לאמר לא אמרתי אלא בפניהם הודיתי:
אמר ליה כל שכן, חוצפא ולישנא בישא?!
אמר ליה אנא כרבי יוסי סבירא לי.
דאמר רבי יוסי, מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי.
אמר
____________________________________
תוספות
התאוו תאוה - פרש"י, התאוו יותר.
משמע, שלא פסק להם השליו, רש"י.
והר"ר יוסף קרא פירש, שפסק להם השליו ראשון.
"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה", לפי שלא היה להם שליו, וירד להם שליו שני:
ואמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע תורת מוציא שם רע - אמר גרסינן.
ולא גרסי' ואמר.
דהא ריש לקיש לא אמר כלל לעיל:
לישנא תליתאי - פרש"י לשון שלישי, של רכיל מגלה סוד.
ואני מצאתי כתוב, לישנא תליתאי, שהקיפה הקב"ה אחת של עצם, ואחת של בשר, והוא שלישי בתוכם:
כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא - פירוש, כגון כה"ג, דנורא בי פלוני, דאיכא למישמע דלא אמרה משום לישנא בישא.
אבל אם הוא אמר דבר קנטור על חבירו, אפילו היה אומרה בפניו, אית ביה משום לישנא בישא:
אבנט מכפר על הרהור הלב - אהיכא דאיתא.
ואבנט הוא כמו חגור של שש ארוכה מאד.
ואיתא נמי במדרש, שהיה הכהן מקיפו סביביו ב' פעמים, כנגד לב של אדם: