דף ה,ב
מפקידה לפקידה מיבעיא?
מפקידה לפקידה - דשחרית היום, דזמן מועט, מבעיא?:
מהו דתימא, מעת לעת, חשו בה רבנן לפסידא דטהרות,
אבל מפקידה לפקידה לא,
קמ"ל:
כיצד דיה שעתה וכו': למה לי למיתני, "היתה יושבת במטה ועסקה בטהרות".
ליתני, "היתה עסוקה בטהרות, ופרשה וראתה"?
הא קמ"ל, טעמא דדיה שעתה, הא מעת לעת, מטה נמי מטמיא.
טעמא משום דיה שעתה - משום דיש לה וסת.
הא אם אין לה וסת, דמטמיא מעת לעת, מטה נמי טמאה, כמשכב נדה עצמה. שמטמא אדם הנוגע בו, טומאה חמורה, לטמא בגדים שעליו.
דכתיב (ויקרא טו) "וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו":
מסייע ליה לזעירי.
דאמר זעירי, "מעת לעת שבנדה, עושה משכב ומושב לטמא אדם, לטמא בגדים".
ה"ג לטמא אדם לטמא בגדים - שהאדם מטמא בגדים שעליו.
ואע"פ שלא נגעו בגדים במטה:
מכדי, האי מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא,
וכל דבר שאין בו דעת לישאל, ספקו טהור?
מכדי הך מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא - ומעת לעת ספק טומאה הוא.
וכל שאין בו דעת לישאל כו'?
דבשלמא אטהרות בלא מטה, ניחא.
דכיון דהיא עסוקה בהן, ואוחזתן בידה, הוו להו כידה, והיא יש בה דעת לישאל.
אלא מטה, כיון דע"ג קרקע מונחת, דלאו בידה הוא, וספקו טהור.
דכל ספק טומאה לטמא מסוטה גמרינן לה, וסוטה יש בה דעת לישאל?:
תרגמה זעירי, כשחברותיה נושאות אותה במטה,
דהויא ליה יד חברותיה.
כשחברותיה נושאות אותה במטה - באותו מעת לעת, דהויא ליה הך מטה ביד חברותיה, שיש בה דעת לישאל, הלכך טמאה:
והשתא דא"ר יוחנן, ספק טומאה הבאה בידי אדם
הבאה בידי אדם - כגון זו, דטומאה על ידה באה. וכגון נושא שרץ בידו, ספק נגע בכלי המונח ע"ג קרקע, ספק לא נגע.
ואע"פ שאדם לא היה עסוק בכלי המיטמא, הואיל והטומאה באה ע"י אדם, ספק נגעה הטומאה בכלי, ספק לא נגעה, חשבינן לה כמו שיש בה דעת לישאל.
וברה"י, ספקו טמא:
נשאלין עליה.
נשאלין - כלומר, טמא:
אפי' בכלי מונח ע"ג קרקע, כמי שיש בו דעת לישאל.
כמי שיש בו דעת לישאל - וכי אמרינן "דבר שאין בו דעת לישאל, ספקו טהור", כגון שרץ המוטל אצל כלי ע"ג קרקע, ספק נגע ספק לא נגע:
אע"פ שאין חברותיה נושאות אותה במטה.
גופא "א"ר יוחנן, ספק טומאה הבאה בידי אדם, נשאלים עליה,
אפי' בכלי המונח על גבי קרקע,
כמי שיש בו דעת לישאל".
מיתיבי, "היה מתעטף בטליתו, וטהרות וטומאות בצדו,
היה מתעטף בטליתו וטהרות בצדו - והוא היה טמא. ספק טימא טהרות בטלית, כשהגביהו על כתפו, ספק לא נגע.
או טמאות בצדו, כגון שרץ, והוא טהור. ספק נטמא טליתו, ספק לא נטמא:
וטהרות וטומאות למעלה מראשו.
ספק נגע ספק לא נגע.
טהור.
טהור - קס"ד, דאפילו ברה"י. משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל, ואע"ג דבאה בידי אדם, הואיל וטהרות מונחות על גבי קרקע, ואין אוחזן בידו, אין נשאלין עליהם:
ואם אי אפשר אא"כ נגע.
טמא.
רשב"ג אומר, אומרים לו שנה, ושונה.
שנה - פעם אחרת. אם יגע עכשיו, בידוע שנגע בתחלה:
אמרו לו, אין שונים בטהרות".
אין שונין - שמא עכשיו נגע, וקודם לכן לא נגע, או חילוף:
אמאי?
הא ספק טומאה הבאה בידי אדם הוא?
בר מיניה דההיא.
דתני רב הושעיא, "ברשות היחיד, ספקו טמא.
ברשות הרבים, טהור".
גופא אמר זעירי, מעת לעת שבנדה, עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים.
איני?
והא כי אתא אבימי מבי חוזאי, אתא, ואייתי מתניתא בידיה.
"מעת לעת שבנדה, משכבה ומושבה כמגעה".
כמגעה - בכלי שנגעה בו נדה שאינו מטמא אדם. שהרי ראשון הוא, ואינו מטמא אדם אלא אב הטומאה:
מאי לאו, מה מגעה לא מטמא אדם, אף משכבה לא מטמא אדם?
אף משכבה לא מטמא אדם - וקשיא לזעירי, דאמר משכבה ומושבה מטמא אדם אף לטמא בגדים:
אמר רבא, ותסברא, קל וחומר הוא?
ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל, הניצול באוהל המת,
כלי חרס - ניצול באהל המת.
דכתיב (במדבר יט) "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא", הא יש צמיד פתיל עליו, טהור:
אינו ניצול במעת לעת שבנדה.
אינו ניצול - אם הסיט בתוך מעת לעת, טמא. כאילו הסיטתה לאחר ראייתה. כדתניא בברייתא לקמן:
משכבות ומושבות שאינן ניצולין באהל המת,
אינו דין שאין ניצולין במעת לעת שבנדה?
אינו דין שאינן ניצולין במעת לעת - שיטמאו כמשכב נדה עצמה, אדם ובגדים שעליו:
והא אבימי מבי חוזאי מתניתא קאמר?
אימא, "משכבה ומושבה